כלכך הרבה רעש בראש שרק קצת אביתר בנאי מצליח להשקיט.
״נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת
כלכך הרבה זמן בחושך
הייאוש, הבשר, הגאווה
אויבים גדולים שאני טיפחתי
להדליק את בשמש
בצחוק ובכי ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא״...
פעם, מזמן, הייתי טיפוס מרצה. פעם, כשהייתי ילדה. כשציון 99 היה רע כמעט כמו להיכשל. כשאי אפשר היה לבחור לבוש שיהיה הולם מספיק. כשההתעסקות היתה תמיד בטפל ולעולם לא ברומם של דברים. כשהטעם היה מזעזע והבחירות היו לא ראויות. עד שהבנתי שזה לא שלי. שזה בכלל לא תלוי-מאמץ או השתדלות, זה ללא תוחלת. ושם הפסקתי לרצות.
לאורך זמן לא מבוטל, כזה שנמדד בשנים, הרגשתי רווחה. בחרתי לי דרך והלכתי בה, הפסקתי לחשוש מהפידבק, גם כשהוא בא בעצמות שליליות מאוד, והמשכתי לצעוד. בדיעבד הסתבר לי שעל מנת להצליח, התנתקתי מנטלית ואמוציונלית, הפכתי קהה. לא יודעת, כנראה, איך לעשות את זה אחרת.
האמת, זה מעולם לא הרגיש לי מחיר כבד מדי. נורא בעיניי מה שכתבתי עכשיו, אבל נכון. אני מנסה לדמיין איך היו נראים חיי אם הייתי ממשיכה במסלול הריצוי ומתחלחלת. זה היה צעד הכרחי להתבגרות האישית שלי, וצעדים מסוג זה נוטים להיות כרוכים במחיר.
עכשיו התקליט מתחיל להתהפך. התפקידים משתנים, וכעת אני במקום התומך. אני מוצאת שהמקום הזה דורש ממני להתקלף, להשיל שכבות של ניתוק, ולחשוף רגשות שקברתי עמוק בפנים, וזה לא פשוט לי. אני מוצאת את עצמי יוצאת מעורי כדי לעזור (וזה מפתיע אותי באותה מידה בה זה מרגיש לי טבעי ונכון) ונתקלת שוב בחוסר שביעות רצון. שוב, זה בכלל לא תלוי-מאמץ או השתדלות; שוב, זה ללא תוחלת. העימות שזה מייצר אצלי בפנים עם השדים הישנים הללו הביא אותי בימים האחרונים למצב - שלמעט בימי PMS קיצוניים במיוחד - לא זכור לי. עצבים חשופים ואינפלציה רגשית.
ואני, אני בנאדם יציב. בסקאלה 1-10 של ג׳ננה, הייתי ממקמת את עצמי באופן שוטף על 6 או 7 (בכל זאת ג׳ינג׳ית), אבל יציב. אני לא נוטה לסערות רגשיות; אולי אפילו נמנעת מהן. זה לא בשבילי. ועכשיו זה שם, במלוא העוצמה, כאילו מישהו חיבר לי אמפליפייר לחושים.
אביתר, כמה טוב שאתה פה. וגם אריק סיני.
לפני 12 שנים. 1 ביולי 2012 בשעה 7:09