מספר שנים עברו מאז שבדסמ היה נוכח בחיי, ומאז גבר אחר היה נוכח בחיי. עניין של קבלת החלטה, בשילוב של מאיסה מסוימת בקטע. ובאמת היה לי טוב, לא טוב של עצימת עיניים והתכחשות לצרכים/רצונות. טוב של שקט וניקיון.
כשעלתה האפשרות לנסיעה סולו, כאילו כמו בדז׳ה וו מתוסרט, במקביל גם ההוא, ביגוס דיקוס, היה אמור להגיע לאזור. שיתפתי. באמת שלא יודעת מאיפה זה בא לי. הוא נראה בעניין.
אחרי לבטים זה יצא לפועל, כשאני לא סגורה על עצמי בכלל. 3 ימים יחד בעיר זרה.
מתוחה כמו קפיץ התחלתי את הערב הראשון. קצת למברוסקו לשחרור האווירה, שאכטה קטנה (רק אני) ואני מוצאת את עצמי נינוחה יותר, ממרחק ביטחון. בנונשלנט אופייני הוא הציע שנטבול בג׳קוזי שבמרפסת הסוויטה, ובלי ששמתי לב הוא כבר היה ערום (עצמתי עיניים, מהלחץ, כמו ילדונת) ובתוך הג׳קוזי. ביקשתי שלא יסתכל, פשטתי את הבגדים מהר-מהר ונכנסתי גם, מכווצת, וככה נשארתי דקות ארוכות. הוא המתין לטרף, נינוח ומחייך.
לאט הוא עשה את דרכו אליי. תראי לי פיטמה ורודה, אמר. הראיתי. שם את ידו סביב כתפיי, אחז בפיטמה בעדינות מרגיזה ומחרמנת, ועם היד השניה התחיל ללטף את פנים הירך הנגדית, מרכך את השריר המכווץ, פותח. היד שלי נשלחה אוטומטית לעצור, ולשמע ״יד״ שאמר בשקט של זה שמחליט, היא נמרחה אחורה, ומשהו בי ניצת. האצבעות התמקמו על הדגדגן, ובמשך החיים כולם, הוא ליטף, עיסה, לש, עד שהכיווץ שאחז בי קודם הפך אותי לעיסה רוטטת ומייללת.
אז הוא קם ומרים אותי על ברכיי, נסערת, מכווצת אבל רפויה ומשוחררת מכל עכבה. בואי הנה. דוחף לי את האיבר שלא הסכמתי לראות שוב עד אותו רגע, לפה. לא עומד עדיין (לא ייאמן). אני תופסת במעקה של הג׳קוזי. כדי לייצב, ״יד״ שלו שולחת את היד מהמעקה, אל מאחורי הגב, בשילוב עם השניה, כאילו כך זה היה מאז ומעולם. והוא תופח לי בתוך הפה, ומתנפח ומתארך, ומחכך לי את קצה הגרון עד שאני משתנקת. מוציא, ואני שם, כלכך שם. שוב דוחס את עצמו פנימה, בעוצמה שלא מתפשרת ולא מתחשבת בכמה אני מסוגלת לפתוח או להכיל, מזכיר לי כמה זה נעים להידחס בכפייה. עד שמספיק לו והוא מחליט שהגיע הזמן להיכנס. כורך לעצמו מגבת סביב המתניים ומציע לי חלוק. אני יוצאת מהג׳קוזי אחוזת תזזית. אצבעות הרגליים מכווצות, השפתיים (של הפה!) מכווצות ורועדות, וכפות הידיים ואצבעות הידיים מכווצות גם הן. לא תחושות שיצא לי להכיר. אני באקסטזה מטורפת.
בפנים, אחרי ייבוש זריז, ובאופן הכי הפוך מהמצב בו הייתי אך לפני דקות, החלוק נושר ממני מיד ואני ערומה מולו בטבעיות מוחלטת, כמו פעם.
על המיטה הוא מתעסק איתי. שעות. בעיקר עינוג, גם עינוג מחרפן, אבל בעיקר עינוג נטו, וקצת-קצת כאב. השילוב בין כאב לעונג לא אפיין את פעם, היתה שם דיכוטומיה בין השניים. הפעם זה שונה, והלסירוגין הזה מטיס אותי. מה גם ש-שוב, שלא כמו פעם- זה לא באמת להכאיב. ער למגבלות המנטליות שהטיל הזמן שחלף מאז היה משהו בינינו, הוא נתן לי שם דוגמיות.
רעב שלא זכרתי התחיל להיבנות בי.
