כתיבה , הרהרתי , חייבת להיות פעולה בלתי רצונית , המילה כמו זרם אוקיאני עמוק , חייבת לצוף על פני הדחף שלה בלבד.
ילד לא קיים בו הצורך לכתוב הוא מלא תום . המבוגר כותב , כדי לנקז מתוכו את הרעל שנצטבר בו בדרך המזויפת בה הוא חי , הוא מנסה ללכוד מחדש את תומתו אבל כל שעולה בידו לעשות, הוא להדביק את העולם בחידק ההתפכחות שלו.
איש לא יעלה אף מילה אחת על גבי הנייר , אם יהיה בו כוח לחיות את אשר הוא מאמין בו, שק ההשראה יתרוקן כבר בתחתיתו.
ואם העולם אותו הוא מבקש ליצור הינו עולם של אמת יופי וקסם מדוע יבנה חיץ של מיליוני מילים בינו לבין ממשותו של אותו עולם?
מדוע ידחה את מימושו?
או שמא גם הוא כאחרים , מתאווה בסופו של דבר לכוח , פירסום , הצלחה. ספרים הם מעשי בני אנוש במותם!!
נכתב על ידי הנרי מילר "חוג הסרטן"
קראתי את הספר לפני שנים והתאהבתי בפיסקה הזאת (ובעוד כמה פסקאות מספריו) והיום אני מבין כמה שזה נכון - אני מבין למה אני כותב כאן ,למה אני מחפש במה לכתוב בה..
אין בי את הכוח לצאת , להשתחרר ולחיות את מה שאני מאמין בו
אני איש חזק , אני אדם שולט , אני בעל המון עוצמה ובכל זאת....
לפני 16 שנים. 10 בדצמבר 2007 בשעה 21:48
