ילדה מתבגרת

חיים רק פעם אחת, ובפעם הזאת חייבים לבלבל למישהו את השכל,
אני החלטתי במקום לדבר לכתוב.
חותכת רגעים כאילו היו חוטים אליהם הייתי קשורה ונפלתי,
ובזמן שכולי חבולה הסתובבתי לצד האישי שקיים בי.
אם היה ספר שהיה יכול להגיד לי איך החיים שלי יצאו בסוף בטוח הייתי משנה אותו,
הייתי בוחרת להיות הדמות הנערצת והיפה שמזדהים איתה.
ואם לא ידעתם.. יש לי מלאך אבל אין לו כנפיים הוא עף כך מעצמו אבל הוא פשוט נחנק בנתיים.
כזאת אני לפעמים צוחקת לפעמים בוכה לפעמים כועסת, אבל בסה"כ אדישה.
חלפו השנים מאז מעטפת השקרים גדלה, וכל שקר חדש היה כמו סכין שנעצתי בגב,
והגברים בחיי טוענים שאני תמיד נעלמת, למה זה? אולי כי אני רגילה לברוח לפני הסחף? יאלה עוד אחד פחות אחד למי בכלל איכפת, בסוף הייתי עונה מחוסר ברירה גם שהיה קשה להתנתק, אמרתי להם "מחר נקנה אבוקדו חדש"
והנשמה.. אומרים שנשמתי תועה באפלה מחפשת מישהו שיציל אותה, מהיא הנשמה? והאם היא קיימת בכלל?
ששואלים למה אני שותקת אני עונה שאני מסתתרת במעטפת החושים שלי.
יש לי הרבה שאלות וידע אין לי הרבה פיתרונות הרגע.