בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ילדה מתבגרת

הנר הבוער ואיתו אור ירח
ואני על הקרקע שערי פרוע מתמוסס בגופי הרבה כוח,
בחלום חלמתי על עץ שבור והשקט שוב חוזר..
הסערה חלפה כמו הים ואני פה נוגעת במה שאסור,
האור מוסיף לי ללכת הלאה.. והעיניים מדברות אל הפסגות,
רסיסים של בכי בדמעותיי והחיוך בולט חיצונית,
שמה ראש על כתפיך לפני שאגע בידך אח"כ ארוץ לאן שהגוף יחשוק,
לפני 15 שנים. 4 באוגוסט 2008 בשעה 8:19

אור היום מאיר אותי תמיד לעוד פרק חדש שיעבור לאט ובלילה אצעק,
אני מרגישה כמו לילה עטופה בסודות, השמיים כהים מלמעלה והמלאכים איתם בוכים,
אני לא מצליחה לראות דבר שהבטן מתהפכת,
אז הסתובבתי כל הלילה בין המיטה לסלון, בחנתי כל פחד מבלי להשתמש בהיגיון,
אני מרגישה שהעיניים נתקעות כאשר אני הולכת יותר מידי במחשבותיי,
והקונדומים: תמיד היו מחלות הם עדיין קיימים תמיד דאגתי שהם יהיו עטופים בעטיפת זהב למקרה הצורך ארי אני תמיד מבטיחה מגע מקסימלי במחיר מינימלי זאת בכאילו אהבה,
לקחתי על עצמי סיכון אם להאמין או לשלול,
ניסיתי לעמוד על הרגליים אבל מעדתי לצד הארון,
לא יכולתי להזדקף כי הגוף נתפס לי מרוב כאב,
עכשיו אדום לי בעיניים וזה לא רק בגלל שאני עייפה,
אני יודעת ששיחקתי במשחקים שאסורים לילדה,
לקחתי סיכונים רבים בחיים, אבל העיקר שתמיד נשארתי שלמה,


לפני 15 שנים. 2 באוגוסט 2008 בשעה 10:37

האוטובוס הגיע והנהג הזה קרא אותי מדויק תמיד, הוא ידע לחייך אבל לפעמים גם להיות עקשן ומריר,
ולפעמים רך כמו הצחוק שלו,אני אפילו לא זוכרת את שמו ואם הוא יודע זאת הוא נותן לי סטירה מעוררת שאהיה עם הרגליים על הקרקע במציאות,
התרגלתי תמיד למבטים שאנשים שלחו לי, מעולם לא יכולתי לעוף איתם ולהבחין מלמעלה במתרחש,
הכל מתחיל מרגע בו אני לומדת לעוף אבל זה מאוד קשה מתיש ומייאש אבל ברגע שאני לומדת את הטריק הכל הופך להיות יותר פשוט, וזה מלמד אותי שסה"כ זה משחרר את הנפש שבמילא רוצה לעוף למעלה,
הבעיה היא.. משקל הגוף הכבד שמונע,
והינה למדתי והרגשתי עוד קצת דברים מהם הלם אימה פחד וכיצד כל אחד מתמודד איתם בחייו,
האדישות.. לפעמים אוכלת אותי אבל אין לה תרופה,
זה מצייר לי חלום שנזכרתי בו איך שתי ידיים תפסו את צווארי בחוזקה והמשיכו ללחוץ עד שקמתי,
אני מניחה את הראש על הכרית ובמקביל כותבת נזכרת איך הייתי ילדה אבא היה מלביש אותי בשמלות לבנות פשוט כמו בובה, תמיד הוא היה קורא לי נסיכה ותמיד חשב שאני הילדה הכי מיוחדת במינה,
והימים עכשיו עוברים בשקט אבל ביפנים סערה פורצת,
הפרחים נובלים ויש דברים רבים שכנראה אצטרך לעשות אבל גם עליהם אבליג בתקופה זו.

לפני 15 שנים. 31 ביולי 2008 בשעה 20:22

היום בו נולדתי:
4.7.78
היום בו נפטרתי, וחזרתי לתחיה:
26.6.1996
עצב:
הרגע בו הלב כואב ולא ניתן לריפוי.
הלב:
יבוא יום שהלב יגרום למילים לצאת.
בכי:
שלא הצלחתי לבכות על כתפיו של אחר.
הכאב:
למדתי עם השנים פיסה ועוד פיסה.
אהבה:
שיח פרא אכזרי.
הגשמה:
חלום דמיוני שכל השאיפות בו מרים.
אבא:
אילו הוא היה יודע את סודותיי הוא היה מתהפך בקבר.
טעויות:
את הכדור המתוחכם שלי לא ניתן להשיב.
בדידות:
הרגע בו אני מוצאת נחמה בצל החושך.
שתיקה:
כל השנים שאגרתי הם הדברים שהסתרתי.
ילדות:
כל הזכרונות חרוטים על האבן זה
משהו שלא יעבור וישאר לנצח.
הנסתר:
חלק מדימוי עצמי שחבוי.
הבועה:
מקום בו אין פריחה
מקום בו השמש לא זורחת.
גשם:
גורם לי לחשוב הרבה ולהתגעגע לימים בהירים יותר.
המוח:
המקום בו הכל מבולגן איש לא נגע בו שנים רבות.
מבט אישי:
זה לנסות להביט באחר ללא הצלחה כי צריבת קרני השמש חודרים אל תוך עיניי.
דרך מילוט:
הרגע בו הרגשתי בת ארובה ישבתי מתחת לשולחן שהמפה מגיעה עד הריצפה וחיכיתי שמישהו יבוא לשחרר אותי.
אש:
לימדו אותי לא לגעת באש כי נשרפים זה בידיוק כמו באהבה.
הדובון הצבוע:
החבר הטוב שכולם סמכו עליו .
החלל שלי:
אני חיה כל חיי במאמץ תמידי ומנסה תמיד לאחוז בו.
הלעג:
תמיד ידעו כולם שאני אבוז לו.
לחץ:
הרגע בו אני נשארת אדישה.
הגברים:
רגע שאני לא רואה בעיניים וגורמת לאכזבה.
המצפון:
אין בי רגע חרטה לאיש רק אם זה נגמר בצורה טרגית.
האהבה הראשונה:
אהבה יפה מלאת חבלים.
האהבה האחרונה:
היא בכלל לא היתה קיימת הדלקתי נר נשמה עבורה.
החיים:
בית ספר שלם שלעולם לא נגמר.








לפני 15 שנים. 31 ביולי 2008 בשעה 2:21

אתמול הרגשתי הרגשה מוזרה, הרגשה כזאת מעיקה,
התחושה לא נותנת לי לישון,זה כמו ללחוץ על ההדק ולדעת שאני מתה נפשית,
המחשבה של מה ש..היה לא נותנת מנוס, האם הגיע הזמן לברוח? האם להישאר?
לפעמים באלי פשוט לעוף צפונה זה גורם לי לשכוח מהכל ולהתנתק כאילו כלום לא התחיל,
המחשבה על האתמול שורפת איך הדלת נסגרה והאורות השחורים נפתחו, והברזים ש..בעיניים הוציאו כמה טיפות קטנות אוףף כמה רציתי לעוף אל השמש באותם רגעים,
אין לי מנוח מתחילה להפעיל מוח ולחשוב וואלה אכתוב מה עובר לי בראש,
אני כל כך מחוספסת מבחוץ ,ומבפנים שבירה, זה הזכיר לי איך אני נופלת לתהום עמוקה הרגשתי פשוט כלואה אבל ידעתי שאשתחרר,
עכשיו מרגישה כמו ספינה שמסתירה את האופק ויודעת שהאופק מסתיר את השקיעה.
זה משגע אותי להרגיש צבע אדום עז וצבע שחור באמצע,
אני משחזרת מהוא הכאב שחודר פנימה בועט יוצא נכנס ונעלם ,ושוב אח"כ מופיע,
רק שבמילא זה עכשיו לא משנה כי כרגע זה לא נוגע לי בלב,
האמת שהגוף לא מרגיש דבר הוא רק חומר מגוף האדם שבסופו של דבר נירקב,
אני בעולם לנצח אסירה נמלטת מכל דבר קשה בורחת כמו מכלא, זה מזכיר לי לפני חצי שנה אוהי גדול איך זה באלי הזיכרון שלי עובד מהר מאוד, פגשתי מישהו מהעבר הוא אמר לי לא השתנת נשארת רעה אה אולי בכל זאת נצא לקפה? אמרתי סבבה, הוא לא הסתפק בקפה הציע שנצא שוב הוא לא הבין שזו תהייה טעות, הוא במשך שבועיים נדהם ממני ואני לא הבנתי על מה יש לו סיבה, הוא תמיד אהב את הראש המשוגע שלי והקמפריזות, הוא ידע שאין לי גבולות ואני מסוגלת לעשות מה שגבר עם ביצים של יען לא יעשה, ואני נקרעתי מצחוק תמיד שהזכיר זאת, אחיו היה חתיך הורס וחשבתי לנכון שצריך להרוג שתי ציפורים במכה וכך עשיתי,
שיחקנו משחק בסוהר ואסירה הוא מאוד התלהב ולא ידע איזה הפתעה מחכה לו,
שלחתי לוSMS "אני בחדר של אחיך קשורה כי בא סוהר אחר במקומך", {הוא ענה חחח אחי לא בבית} הוא ממש לא קלט מרוב התלהבות כנראה התבלבל,
הוא ניגש לחדר של אחיו שהיה ממוקם בקומה השלישית של הבית בשיא ההתלהבות,
דפיקה בדלת, הוא קורא סוהר פתח את הדלת, איש לא עונה אני שואלת את אחיו ההורס מזה הזמנת את אחיך לחגיגה? ההורס עונה נראה לך? אני מקווה שנעלת את הדלת אמרתי שאני לא זוכרת, זה היה רגע של מתח גם עבורי ,
SMS שוב איפה את בייבי? אני עונה במיטה עם אחיך באמצע סקס טוב, אחיו שואל מי זה ? אני עונה ידיד ופתאום הדלת נפתחת המראה היה מרגש אני במיטה עם אחיו כאילו עירומה למרות שאפילו נשיקה לא היתה בנינו, שקט של 10 שניות ואז הוא מגיב את בת זונה, אני אומרת לו מבלי להתבלבל אני זונה כן רק כדי להוכיח לבן זונה כמוך, הוא הסתלק מהחדר כעוס ונראה לי שאפילו רותח, אחיו שהיה איתי שאל מה הקטע ואני עניתי אני אוהבת שעשועים, עד היום הם לא מדברים.
זהו משחק של רשעים,
אני מחייכת לא מבינה מאיפה באלי האומץ הזה,
שעת בוקר כבר ואפילו לא ישנתי במקום לישון אני מתעסקת במעשי קונדס מן העבר,
היום אני ילדה טובה לא עושה שטויות רק לא נחמדה לכולם בימיוחד חחחחח,
עשיתי הרבה שטויות אבל התבגרתי למדתי לקח והסקתי מסקנות לגבי החיים.

לפני 15 שנים. 29 ביולי 2008 בשעה 5:39

חיים רק פעם אחת, ובפעם הזאת חייבים לבלבל למישהו את השכל,
אני החלטתי במקום לדבר לכתוב.
חותכת רגעים כאילו היו חוטים אליהם הייתי קשורה ונפלתי,
ובזמן שכולי חבולה הסתובבתי לצד האישי שקיים בי.
אם היה ספר שהיה יכול להגיד לי איך החיים שלי יצאו בסוף בטוח הייתי משנה אותו,
הייתי בוחרת להיות הדמות הנערצת והיפה שמזדהים איתה.
ואם לא ידעתם.. יש לי מלאך אבל אין לו כנפיים הוא עף כך מעצמו אבל הוא פשוט נחנק בנתיים.
כזאת אני לפעמים צוחקת לפעמים בוכה לפעמים כועסת, אבל בסה"כ אדישה.
חלפו השנים מאז מעטפת השקרים גדלה, וכל שקר חדש היה כמו סכין שנעצתי בגב,
והגברים בחיי טוענים שאני תמיד נעלמת, למה זה? אולי כי אני רגילה לברוח לפני הסחף? יאלה עוד אחד פחות אחד למי בכלל איכפת, בסוף הייתי עונה מחוסר ברירה גם שהיה קשה להתנתק, אמרתי להם "מחר נקנה אבוקדו חדש"
והנשמה.. אומרים שנשמתי תועה באפלה מחפשת מישהו שיציל אותה, מהיא הנשמה? והאם היא קיימת בכלל?
ששואלים למה אני שותקת אני עונה שאני מסתתרת במעטפת החושים שלי.
יש לי הרבה שאלות וידע אין לי הרבה פיתרונות הרגע.

לפני 15 שנים. 27 ביולי 2008 בשעה 4:33

אני מבפנים קלה והוא קשה לא יודעת מה יהיה..
עם גבר אני מאוד קרה והוא תמיד חם אש,
בזמן שאני מרגישה נסיכה גבר מרגיש שהוא מלך,
אומרים שאני סמויה, למה כולם איתי גלויים,
דווקא שאני שותקת הגבר תמיד מדבר הרבה,
יש לי הרבה מילים בכתיבה אבל חסרה לי מנגינה,
אני מתקיפה כל גבר ובד"כ הוא שותק,
תמיד אני שואלת הרבה שאלות,
בזמן שהגבר מנסה להראות לי את חוכמתו,
לא קשה לי לחפש סיבה לכל דבר תמיד בדעה אומרים שאני טועה,
אין לי אויר בלי נשימה זה כמו שאין אדם בלי אדמה,
אין אהבה בלי כאב, כמו שאין גבר שלא בוגד,
קשה לי להבין איך שניים ביחד בונים והורסים, אומרים לי תמיד שאנשים ממשיכים ומנסים,
כל הכללים שלי במשחק החיים רגילים, ואנשים מאוד מפחדים או עצבנים,
אני לפעמים בורחת מהמציאות והופכת להיות ציפור בשמיים שעפה לבדה,
בזמן זה כולם אומרים בטח לא טוב היות האדם לבדו,
אני שקופה מאוד, בזמן שכולם רואים,
אומרים שאני כפויה בזמן שאחר הוא טוב,
תמיד אני חופשיה הבעיה שאני נופלת על שבוי.



לפני 15 שנים. 26 ביולי 2008 בשעה 19:49

אני תמיד פוסעת בעולם לאט, ובקוצים רבים את נדקרת,
שאני לבדי אני זקוקה לשלווה, אבל לא מוצאת מרגוע,
תמיד יש את האדם הלא מתוכנן שנוחת עליי ובגללו אני צריכה להכנס לשבילים ולהרהר בדרכי,
אני אוהבת ללכת בין הטיפות, ולא בכוונה אני תמיד מנפצת חלומות,
יש לי נשמה ואני לא מחפשת לה כאן חבר,
יש לי מרחב משוחרר וקרוע ואני חיה בהרגשה שאני ניצבת תמיד למול הגבול,
לפעמים אני לא מבינה מה רוצים ממני..אנשים שואלים תמיד שאלות מוזרות כמו עם בליבי אני נוגעת בזר,
הכל אצלי עמוק עמוק מרחוק נבלע, יום נהדר אצלי מסתיים אל תוך ענן,
מסכות מסכות רגשות מאוסים כמה אנשים ממני מיואשים,
לא שזה אכפת לי מה חושבים פשוט הם לא רגילים לכלי ההגנה שלי,
הבריחה זה המקום בו אני מתנתקת ויוצאת אל מקום לא ידוע בו השמש חמה, זה הזמן שאני מרשה לנשמתי אל השקט לחמוק,
ועיניי.. הם דבר רגיש כמו אלרגיה או שמסתכלים בהם ורואים את עומק הים, או שהם שפשוט הם שותקות בתוך חלום,
מה שבטוח שאת עיניי איש לא שוכח אולי מפני שאני כמו הים שקטה, אבל לפעמים גם סוערת,
לסחוב את העולם הזה על הכתף זה לא קל, בימיוחד שכל יום אני צריכה לשמוע את התיסכול של כל אחד.

לפני 15 שנים. 23 ביולי 2008 בשעה 12:14

פעם היתה ילדה עייפה שהלכה בשדות ולא ידעה לאן, היא היתה אילמת ולא דיברה לאיש,
את מי את רוצה לחבק? שאל אותה הדרור,
הילדה ענתה אין לי במי להתעטף הלילות מאוד קרים
עוד מעט יבוא גשם ויכסה את כל מה שחלחל ללב,
המשיכה הילדה ללכת בשדות יחפה בלי להוציא מילה, ופתאום.. דרכה על שבר של בקבוק זכוכית שחתך את רגלה,
היא מדממת אך לא מפסיקה ללכת,
מי מושך אותך ללכת בדרך הקשה והמפותלת?, שואל אותה הדרור,
שמה ראשה הילדה על אדמת השדה ומשתתקת,
פתאום אחרי כמה דקות הילדה העצובה בעצמה מתנחמת.
את גופה היא היא מכסה בעלים של שלכת שעוטפים את הבדידות,
דרור חביב בוא לידי אספר לך סוד אומרת הילדה,
אני ילדה שלא בוכה את כאבי רק אוספת בשקט את כל השברים,
אני לא מרגישה דימום כי שנים התרגלתי אליו,
מצאתי לי כאן בשדות מקלט של נצח וילדות.
עכשיו אני מנסה להיות ילדה גדולה ולעוף כדי לגלות אם יש לי כנפיים להיות מעלה בשמיים,
אולי הרבה שנים חלמתי ושרציתי כל כך לא יכולתי ליפקוח עיניים,
אני ילדה בודדה שלא מסתכלת על איש,
לפעמים אני רק מביטה מבעד לחלון שבחדרי עד שאני מתעייפת, שמגיע הלילה אני לוחשת את פחדייי לבד במיטתי.
[b]

לפני 16 שנים. 6 בפברואר 2008 בשעה 16:29

היום אני שקועה עמוק עמוק בתרדמה, זה לא שאני מחפשת לי שם את המקלט,
פשוט הגיע יום וחשבתי איך אצליח להעלים את מה שלא רציתי שיישאר חשוף,
ניגשתי לארון והחלטתי,, אני אורזת עולם שלם ושמה בתוך קופסה וקושרת יפה בסרט,
ואז שהכל חבוי והקופסא מוכנה אני מכניסה אותה למגירה,
הרגשתי משהו עמוק בפנים ששינה את הגישה לחיי,
זה פחד וגם בושה שחדרו בלי שאיש ידע,
אבל כולם חושבים שזו הישרדות, ובשבילי זו תחושה להרגיש חזקה ולהצליח תמיד למצוא הרבה סיבות ולהתגבר מכל מכשול ומכל דבר שמיותר או מבוזבז,
בחוץ כבר יורד הערב תמיד אני אומרת שהלילה מפחיד ואפילו קצת חיוור,
אני שמחה שהיום הצלחתי לארוז את כל העולם בתוך קופסה כי מה שעטף זה.. זיכרון ישן, עכשיו הכל נמצא במגירה,
עכשיו אלך רק לחלום איך מחקתי את העבר ואת הרגעים שהיו ונשכחו, ופשוט נמוגו,
אני עכשיו אהיה לרגע מלאכית בלבן עם אור ושקט ויד מלטפת,
נשמתי אל השקט חומקת ולוקחת אותי עכשיו אל החלום שם אני מרגישה נסיכה שבונה ארמונות בחול בלי דאגות,
סילקתי את האש מהעיניים ומרגישה חדשה כי היום סוף סוף התעוררתי ליום חדש בלי דאגות ובלי חומר למחשבה..

לפני 16 שנים. 2 בפברואר 2008 בשעה 13:02

בימים של תיקווה ובימים של כאב אני מחזיקה חזק ומתפללת מהלב שתופיע למולי,
מחכה לסימנים שיבואו ויאירו לי את האור אליך,
בלילות ארוכים אני מחפשת אותך גם אם נדמה שאתה רחוק,
ואליך המרחק ארוך מאוד,
אנחנו עכשיו לא יחד בעולם שונה, וגורל אחד בינינו מחבר,
אבל בלב אנחנו יחד משלימים את החסר,
לא מבטיחה שמרחוק עוד נראה ימים טובים יותר,