יש לי אוסף ענק של צפרדעים. כבר שנים הן הולכות איתי.
הן היו היו איתי כשהגעתי לכאן, כשהתחתנתי, כשילדתי את שני בניי, כשהתגרשתי, כשעשיתי קריירה מצליחה, כשבא לגור כאן גבר חדש, עם שני ילדיו, כשכבר לא.
הן מלוות אותי בכל תחנה מחיי וכל אחת ואחת מהן מסמלת ומזכירה לי מקומות שהייתי בהם, תחושות, אנשים שחלפו בחיי. הגדולות שבהן מרוכזות בחצר, הקטנות יותר ממול הכניסה לבית מעט מפוזרות פה ושם..
הן חברות שלי, הן הבלוג שלי עם עצמי.
הנה הצפרדע הסרוגה שקיבלתי מהחיילת הבודדה שאימצתי. אחרי שנה בישראל והיא כבר קצינה (את העבודה על יצחק רבין ז"ל הכנו יחד) נסעה לבקר את משפחתה בליטא.
האם רקדנית אקזוטית בבר מקומי.. האב לא ידוע.. קיבלתי אותה חזרה בשדה התעופה בחיבוק גדול ודמעות והיא שלפה את הצפרדע שסבתה סרגה לי. הנה תראי מה הבאתי לך מליטא.
והנה הצפרדע שמרינלה היווניה נתנה לי בנסיעת עבודה לאתונה. עבדנו המון ובלילה הלכנו לאכול משהו יחד ליד האקרופוליס. בכל נסיעות העבודה שלי אני רואה את הערים היפות האלה רק בלילה. ושם באתונה, שיחת נפש של שתי נשים הפכה אותנו לחברות נפש. הנה הצפרדע היווניה שלך, אל תשכחי אותי.
והנה צפרדע מגושמת ושחורה. במבט ראשון המכוערת ביותר. בשבילי הדבר היפה עלי אדמות. בן 3 היה בני כנסענו לאיזה גן חיות ושם, בעמדת היצירה הוא בחר צפרדע מגבס וצבע אותה בנחישות, שחור בוהק, ואמר.. זה לאמא.
שלשום בלילה, נכנסה לי אילנית (סוג של צפרדע) הביתה. קטנה כזאת שלא זזה. נשארה דבוקה לדלת. סגרתי את דלת הרשת כדי שלא יתפסו אותה החתולים והלכתי לישון. בבוקר היא נראתה מתה. מסובכת בקורים דקים, לא זזה. אני לא יכולה לגעת בחיות מתות. ידיעתי שהעוזרת מגיעה היום ויצאתי לעבודה.
כשחזרתי היא לא היתה שם בוודאי טוטאה החוצה אחר כבוד.
היום בבוקר... טוק טוק אני עדיין עם קורי שינה עירומה במיטה, אני מזהה את הקול שלה (היא אומרת טוק טוק במקום לדפוק) נינה בואי!
ונינה נכנסת לחדר שינה, לא אכפת לה לראות אותי ערומה. אני אוהבת אנשים שיכולים להתייחס לערום כדבר של מה בכך, סתם בלי בגדים, שום קשר לאירוטיקה. ונינה אומרת לי "ננושצ'קה, יש צפרדע.. נו.. שלך?" העברית שלה היא בלתי אפשרית..אני אומרת לה כן, יש לי הרבה צפרדעים ונינה אומרת "לא! בואי תראי צפרדע" קמתי אחריה, נינה מובילה אותי לפח כחול ליד הדלת. בתוך הפח, ירוקה ובוהקת צופה בנו האילנית. חיה. מאוד מאוד חיה.
נינה ראתה אותה כך, שפכה עליה מעט מים וניקתה אותה מהקורים, והיא חזרה לעצמה, כל כך יפה ומרשימה. יצאנו לדשא (אני עם מגבת עליי) ושיחררנו יחד את האילנית.
חיבקתי אותה, נישקתי את נינה המקסימה שלי. והנה עוד סיפור צפרדע נארג בחיי.
יום נפלא לכולכם.
לפני 16 שנים. 26 בפברואר 2008 בשעה 7:47
