נסעתי אתמול עם הגור הבכור לטיול צפרות בצפון. לפני חצי שנה הוא נדבק בחיידק הצפרות ומאז בכל שבת אנחנו מטיילים עם המגדיר. לפעמים לבד, לפעמים בחבורה, מחפשים ציפורים נדירות, מקשיבים לציוצים, מזהים, ובעיקר מגלים את הארץ היפה שלנו.
אני אוהבת לטייל איתו.
שנינו לבד בג'יפ, גומעים קילומטרים ודלק ולא מפסיקים לשוחח. זה זמן האיכות האולטימטיבי שלנו. אף אחד לא מפריע לנו. בזמן הזה אני שמה את המוסיקה שאני אוהבת .. הביטלס, קווין, קרול קינג, כוורת.. לפעמים שירי ארץ ישראל הישנה והטובה..
ביום שישי כשיצאנו לדרך ארוזים ודרוכים לקראת המפגש עם הפלמינגואים בעתלית שאלתי אותו "אז מה שומעים היום"? "סיימון וגרפונקל" היתה התשובה ויותר גאה מזה לא יכולתי להיות.
היה יום משגע, והוא סיפר לי חוויות מהכיתה, אהבות ראשונות שמבצבצות להן.. גם אני מספרת לו על עצמי מגלה לו את הילדה הסוררת שהייתי ואנחנו צוחקים.
בלילה זרוקים באיזה אוהל בצפון, הוא מתקשה להרדם. אני נשכבת לידו, מלטפת לו את הגב כמו שעשיתי כשהיה תינוק והוא נרדם מחייך.
אח"כ אנחנו יושבים כל המבוגרים בחבורה, שותים יין ומתכננים את היום של מחר.
רק לקראת צהריים של יום המחרת, אני מדליקה רדיו לשמוע חדשות.
שדרות מופגזת
עזה מופצצת
הרוגים, פצועים..
שמתי לב שלאחרונה הפסיקו לדווח בחדשות על "מטחי קסאמים בשדרות" והחלו להשתמש במונח "ירי קסאמים לכיוון ישראל". מישהו סוף סוף הבין ששדרות היא חלק מהמדינה שלנו. האם גם אנחנו מבינים זאת? הייתי רוצה לאמר שכן אבל לא כך הוא הדבר. אנחנו רחוקים, מבלים, נהנים, הילדים שלנו לא סובלים מחרדות והלם, והם לא נתונים בסכנה קיומית. יום יום סכנה קיומית.
אם הייתי גרה בשדרות הייתי נוטשת מיד. בעד שום חלקת אדמה לא אפקיר את ילדיי לסכנה. מצידי הייתי מקימה אוהל ליד ביתו של ראש הממשלה, אוכלת לחם ומרגרינה ובלבד לא לסכן אותם.
אוזלת היד של כולנו מרגיזה, מרתיחה!
שאלתי את הגור מה הוא חושב שצריך לעשות, הוא אמר שאנחנו צריכים לארח משפחה משדרות כפי שעשינו כשהיתה המתקפה על חיפה.
מחר בבוקר אני עושה מעשה. מתקשרת לעריית שדרות ומציעה את ביתי לארח משפחה.
לפני 16 שנים. 1 במרץ 2008 בשעה 18:04
