עכשיו, כשוככת הילולת ה"הוא הציע לי נישואין!", ו"אנחנו מתחתנים!" כשכל המשפחה והחברים מתקשרים לברך, כשהילדים קופצים משמחה ורוצים חתונה גדולה ואם אפשר עוד אח קטן נוסף...
נשארים רק אני ואתה ומה שביננו. ומה שבנינו.
3 שנים וקצת אנחנו יחד. כל כך הרבה כבר עברנו, חווינו, כאבנו, התרגשנו, נסענו, חזרנו, נפרדנו, חזרנו דיברנו, חלקנו.
קשת שלמה של "נו" ואמת אחת פשוטה, בהירה כשמש. הוא אהבת חיי.
מתוך האהבה הגדולה הזאת אלייך ויתרתי וביקשתי אותך ללכת. ידעתי שלא תכנע לשום אולטימטום, לא רציתי שתבוא מתוך כניעה, כורח או מכוח האנרציה. עדיף היה שתעשה לביתך ותעשה חושבים בלעדיי, תרגיש בלעדיי. כמה רציתי שהבלעדיי הזה יהיה חזק מכל המפלצות שאתה צריך להלחם בהם. כמה רציתי אותך נלחם במפלצות האלה שבך, נלחם עליי. עלינו.
שום פעמונים לא היו ברקע, התפאורה היתה סתמית, השעה עוד יותר. לא הייתי יפה יותר, שום טבעת לא נשלפה, דמעות לא זלגו. שום דבר ממה שרואים בסרטים ההוליוודיים לא היה שם מלבד דבר אחד.
סינרגיה מופלאה בין גבר לאישה, מהראש והלב.
3 חודשים זה לקח לך. מותש ומרוגש חזרת כדי להגיד לי שבחרת בי.
אנחנו חוזרים לביחד שלנו, לביחד המאוד מיוחד שיצרנו. יש גווני מגוונים שונים לביחד הזה ואנו ניצור וניצוק לתוכו עוד. לאט.
לפני 16 שנים. 5 באפריל 2008 בשעה 14:35
