אתמול בלילה קיבל הגור הבכור את החגורה הראשונה בקפוארה. בדרך לשם הוא אמר לי שזה הטקס הכי חשוב בחיים שלו ושהוא מתרגש נורא. צחקתי וחיבקתי אותו חזק. כמה טקסים חשובים עוד יהיו לו בחיים?
שעתיים שלמות ייבשו אותנו מארגני האירוע עד שהואילו בטובם לענוד על מותניהם הזערוריות את החבל הירוק. הגור הקטן נעמד על כסא וכשראה את אח שלו עולה לקבל את החגורה (מאסטר מוביל את הזאטוט לבמה, עושה איתו מופע של 5 דקות קרב) צעק לו מלמטה "אחשלו תתקיף אותו!" וראיתי את החיוך הקטן של הבכור שומע ומפנים.
תשמעו, הוא נתן שם פרזנטציה מדהימה.. זז כמו חתול, סלטות באוויר, פליק פלאקים, עמידה על כתף, אם הייתי זוכרת את השמות הברזילאיים גם הייתי מציינת אותם אבל כנראה שאני אמא לא משו...
הסתכלתי עליו, על הילד הזה שלי הבכור שר שירי קפוארה בפורטוגזית מושלמת, הסתכלתי על הקטן שמעודד את אחשלו' בכל הכוח ב 10 בלילה, הסתכלתי על בעלי לשעבר, הסתכלתי על עצמי מול כל הקהל העצום הזה שהגיע ואמרתי "תודה אלוהים".
בבוקר התעוררתי והלכתי לקטוף עלים מעץ התות לתולעי המשי, הדיירות החדשות בבית. בעודי מתקינה את הסנדוויצ'ים לבית הספר, את העלים לתולעים, את הבונזו לג'ני את הקט לי לגורה ונזק, הכנתי לי קפה, מזגתי קורנפלקס לגוזלים שאך הערתי, וצ'יק צ'ק לבית הספר. וזה שקיבלת חגורה ירוקה אתמול ב 11 בלילה זה לא סיבה לאחר. הם לא מאחרים ורצים לבצפר עם טקס הנשיקה בבוקר לאמא ושיהיה לך יום טוב אמא, ואני אוהבת אתכם הכי בעולם.. משאירים בית שקט ואמא שלא יודעת את נפשה מרוב אושר.
אם יש גן עדן, הוא כאן. ברגעים אלה ממש.
לפני 16 שנים. 6 באפריל 2008 בשעה 5:42
