למה אנחנו כותבים בלוגים? למה אנחנו קוראים בלוגים של אחרים?
פעם לפני מלאן שנים.. כשהייתי ילדה, גם כנערה, כתבתי יומן חיים. האימה הכי גדולה שלי הייתה שמישהו יקרא אותו..
החבאתי אותו בכל מקום אפשרי נעלתי ונצרתי את המפתח, קראתי לו בשמות חיבה, כתבתי מתוך מצוקה גדולה, כתבתי גם כשלא היה שום דבר לכתוב, דיברתי עם הוריי דרכו, דיברתי עם הבנים שהתאהבתי בהם בחשאי, סיפרתי לו על הפוליטיקה בעולם, על מחלת האיידס שפשטה בקרב ההומוסקסואלים, הדבקתי את בדל הסיגריה הראשונה שעישנתי, דמעותי טישטשו את המילים שנכתבו בשעות הלילה המאוחרות, כשחלומות בלהה עטפו אותי, כשברחתי מבית הספר לים, כשספרתי לאחור את מניין הימים שנשארו עד לנסיעה הגדולה לגרמניה שם איבדתי את בתוליי, כשבלעתי אוסף נכבד של כדורים וכתבתי מכתב פרידה, מניחה אותו לצידי ושוקעת בתקווה לא להתעורר שוב, כשחזרתי לחיים.
הוא היה המפלט שלי מהעולם שהצטרכתי להתמודד איתו, המפלט אל עצמי חזרה.
היומן הזה היה ועודנו הילדה שהייתי, הנערה שבגרתי להיות, האישה שהנני.
אני לא זוכרת מתי בדיוק הפסקתי לכתוב בו. כמו כל דבר בחיים גם כלפיו היה תהליך של פרידה..כבר לא היה בי צורך לכתוב באובססיביות כדי לעבד תהליכים והחל הדיאלוג הפנימי שנמשך עד היום.
אז מה מחזיר אותי היום שוב לכתוב? למה כאן? למה אני מרשה לכם להציץ בפיסות מחיי?
לפני 16 שנים. 22 באפריל 2008 בשעה 19:13
