לפני כמה חודשים הגיע מנהל מערכות מידע חדש, גבר גבר כזה שיודע הכל. אני מכירה את התפקיד שלו מכל היבט אפשרי, ניהלתי את קודמו בתפקיד אבל בעקבות שינויים במבנה הארגוני הוא קיבל מנהל חדש.. טורקי אחד, עוד גבר גבר כזה.
הבחור הזה יושב לידי, לומד את התפקיד, ומסתבך לגמרי.. הטורקי לא ממש עוזר. אני מציעה את עזרתי והוא דוחה אותה בשאט נפש.. גבר גבר כבר אמרתי, ואני מה? סתם בחורה ועוד על עקבים.. מה פתאום שהוא יבקש עזרה מאחת כזאת.
התיעוב שלו כלפיי גובר מיום ליום, הוא יודע שאני יודעת יותר טוב. שהפתרון בידיים שלי, שאני רואה אותו מסתבך והוא לא מבקש עזרה.
החלטתי שטובת העסק גדולה יותר מהאגו שלי, מהאגו שלו, קראתי לו לפגישה ואמרתי " שמע, אני יכולה לעזור לך.. אתה יכול להמשיך לא לסבול אותי במקביל.. זה בסדר.. לא חייבים להיות חברים.. אני אקדיש לך יום שלם, נפתור את הבעיות יחד.
כנראה שהמצב היה חמור במיוחד כי הוא מיד אמר כן.
פיניתי את כל היומן בשבילו. עברתי איתו אחד לאחד על כל הבעיות, פתרנו אותן יחד. משעה לשעה השתנה הלך הרוח: התעוב הפך לקבלה, הקשבה, הפנמה של הלמידה. כשהתחיל להפרם הפלונתר, צץ לו חיוך , הזמנה לסיגריה בחצר.. הכין לי קפה. פתאום הכל התבהר.. שאל על דברים נוספים, ביקש עוד ימים יחד. ללמוד ממני. "תותחית" הוא קרא לי "אלופת העולם". חייכתי. ושיחררתי אותו הביתה רגוע.. מאוד מאוד רגוע.
סוף היום..אני מריחה את סופ"ש כבר מחכה לי. כותבת מייל לגבר גבר הטורקי.
"כל הבעיות נפתרו, ימסרו לך לחתימה ביום שני. "
לא שאני רוצה להשוויץ או משהו. שניהם היו עפים מהתפקיד אילולא המייל הזה שלי.
גברים. אגו. פחחחחחח!
לפני 16 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 17:21
