עד שלא נולדו לי הילדים, לא הבנתי אהבה מהי. לא אהבה לגבר, לא אהבה לחיות, לא אהבה להורים, לא אהבה לעצמי.. מאז שנולדו הילדים שלי ובכל יום שעובר האהבה הזאת מתעצמת.
כלפיהם
כלפי עצמי.
עשיתי ילדים כי כולם עושים ילדים, לא השקעתי מחשבה בהורות, לא בקבלה ולא בנתינה. לא יכולתי לדעת איזה מחיר זה יגבה ממני, לא דמיינתי כיצד יראו חיי ואיזה אמא אהפוך להיות.
והחיים כמו החיים לוקחים אותך למקומות משונים. גדלתי יחד איתם להיות אמא, להיות אשה. יחד איתם עשיתי קריירה, איתם ובשבילם נשאר קשר נפלא עם האקס. מצאתי שאני יכולה לתמרן את כל מהמורות החיים יחד איתם.
וככל שעבר הזמן חיחלה בי ההכרה שהדבר שאני הכי אוהבת להיות זה אמא.
כבר חשבתי שלעולם לא יהיה לי ילד נוסף.. בשיחות נשים סגורות כולן אמרו " את תצטערי על זה כל חייך" חייכתי וידעתי שנכון, אבל האיש שלי לא רוצה עוד ילדים, והאיש הזה שלי, האהבה המדהימה הזאת שמצאתי לי, שווה את הוויתור.
והנה, גם האהבה הזאת, מתעצמת לה בדרכה המיוחדת.
והוא נותן לנו את הילד הנוסף שביקשתי לי, ואני אתן לו לגלות את חדוות ההורות. ויהיה לנו קשה, ויהיה לנו נהדר.
ויהיה לנו.
לפני 16 שנים. 19 במאי 2008 בשעה 16:17
