הרביצו לו היום בביה"ס. ויכוח על משחק במגרש כדורגל נגרר לחבורת בריונים גדולה ממנו בשלוש כיתות מפליאה בו את מכותיהם. אני באה לאסוף אותו ופוגשת הרבה מאוד דמעות. ובושה כי לא יכל להם, וחוסר אונים כי אמרו לו שאסור להרביץ חזרה רק לרוץ ולספר למורים והם יטפלו בבעיה.
אני עומדת רגע מחבקת חזק ואומרת, אל תדאג, הם לא יצאו מזה בקלות.
בבטן שלי פורצת כל האלימות שלא ידעתי שקיימת בי. הייתי יכולה למלוק להם את הראש לחבורת הצ'חצ'חים הקטנה הזאת שפגעה בציפור נפשי. אני שונאת אותם.
אני חייבת להשאיר למורים לטפל בבעיה. מתקשרת למחנכת להבין איך היא הולכת לטפל בעניין ודורשת לקבל עדכון מהשיחה שתתקיים מחר, ומהן הפעולות שינקטו כנגד הילדים הפוגעים. לא אוותר. לא אסלח, לא על חשבונו.
אלימות זה נורא, והנה תראו כמה אלימה תגובתי.
יושב לו בסלון ילד קטן. חבול, פגוע.. ואני בעצמי לא יכולה להאמין לכל הקלישאות שאני מוכרת לו "כל הכבוד שלא החזרת להם ונגררת לאלימות גם"
רק מחבקת וזועמת.
לפני 16 שנים. 25 במאי 2008 בשעה 14:52
