6 שנים לאחר הפרידה אני מוצאת את עצמי ברכב עם אשה יחסית זרה שאיתה אני רצה ומספרת לה את סיפור הפרידה.
זה היה אתמול בלילה. אח"כ כשנפרדנו נסעתי למלא דלק וחזרתי הביתה. הסיפור הזה ילך איתי כל חיי, סיפור הפרידה.
ובבוקר אני קמה במין תחושה כבדה כזאת וקוראת את הבלוג של שפחריפה. אשה שהיא זרה כי ההיכרות שלנו היא וירטואלית. אני אוהבת לקרוא אותה, לומדת אותה, מתרגשת איתה מריחות, צבעים וממקומות. אני יודעת עליה מעט, אנחנו פותרות מדי פעם יחד את תשבץ ההגיון של יום שישי דרך האתר,אנקדוטות קטנות על החיים של כל אחת מאיתנו, ממש בקטן, ומחבבת אותה מאוד, כך מרחוק.
הבלוגים שאנחנו מפרסמים מאפשרים לנו להציץ בפיסות חיים של אנשים. מחשבות, התמודדויות, אנחנו חולקים גם את שלנו ולמרות שאנחנו מוכרים, ולמרות שאולי אתם חושבים שאולי אנחנו מכירים כולנו בעצם זרים.
האינסטינקט הראשוני בפוסט הזה של שפחריפה הוא לרצות להתקשר, להקשיב, להציע את החברות שלי, את החיבוק אבל החברות שלנו היא וירטואלית, ואני בטוחה שיש לה עוד המון חברים אמיתיים שיהיו איתה עכשיו כדי לתמוך.
אז ככה מרחוק בשם החברות הוירטואלית שלנו תדעי לך שאני חושבת עלייך הרבה, וכואבת את כאבך. לא קלה התקופה הזאת שאת עוברת אותה, אני יודעת כי הייתי שם. ויש אלף דרכים, ואת תמצאי את שלך ואולי אולי בפרספקטיבה של הזמן תספרי לאישה זרה באמצע הלילה שאת לא מתחרטת, ועשית כל מה שיכולת כדי שזה כן יצליח ואושר היא לא מילה גסה.
לפני 16 שנים. 1 באוגוסט 2008 בשעה 9:51
