יומן הריון אינטרנטי

היום טולטלתי מהקופסא הקטנה והנוחה שאני חיה בה.

משמרת מחאה קטנה יושבת ליד בית ראש הממשלה וסופרת את הימים. 819
הצטרפתי כי הפסקתי להאמין למאמצים החשאיים הנעשים לשחרור גלעד שליט. חבורת מצ'ואיסיטים שמשכנעת אותנו כי דיון אינסופי על שחרור 300, 500 או אלף אסירים היא זאת שתחזיר לנו את הכבוד העצמי של המדינה הזאת.
איבדנו את הכבוד העצמי שלנו מזמן.
רון ארד
רון ארד
רון ארד

הנהגה פחדנית, חלשה, מוכת שטיון, תאבת בצע וקומבינות.
ואנחנו?

אני מתביישת בעצמי. בכם .
אני יכולה לספור על יד אחת את מס' האנשים שעוצרים כדי לחתום על העצומה, את אלה שמוכנים לתת שעתיים בחודש מזמנם כדי לשבת מול בית ראש הממשלה ולהגיד "די"!
אנחנו אטומים למה שמתרחש. נדים בראש בחוסר נוחות למקרא עוד אחת מאותן ידיעות וממשיכים בחיים הקטנים שלנו.

איפה הקול שלנו? הוא לא נשמע רק בגלל שאנחנו לא משמיעים אותו מספיק חזק.
אני מקווה שתזוזו באי נוחות בכסא כשתקראו את הפוסט הזה.
"מה אתה עשית בשביל מדינה" שאל הטמבל ההוא ואנחנו נענה לעצמנו "כלום"
כי לא אכפת לנו יותר
כי התייאשנו
כי מעניין אותי רק הריבוע שלי, הצר.
אני לעצמי וזולתי אין.

צאו מהבית.
לא כדי ללכת לבכות אצל הפסיכולוגית, לא כדי לדפוק את הראש בוויסקי, לא כדי לחפש אהבה או זיון,
לא כדי לחפש את הסתו, לא כדי לשמוע מוסיקה או לנגן, לא כדי לשחק עם הילד, לא בשביל ללכת לעבודה.

צאו מהבית כדי לעשות משהו שהוא יחזור הביתה.