ימים ארוכים של מתח וציפיה.. ביקור ראשון אצל הגניקולוג לראות האם ההריון תקין, האם יש דופק.
אז פשקתי איברים ועצרתי נשימה, חיטוט קצר והיא מופיעה במלוא תפארתה, העוברית השמנמנה שלי, רק סנטימטר אחד גובה, שוקלת גרם אחד ודופק של אצנית. אפילו מהפוזיציה הבלתי אפשרית שהייתי שרויה בה ניתן היה לראות שהיא אינטילגנטית מאוד.
חייכתי אליה, לעוברית שלי שאני רואה בפעם הראשונה, שמחה ביני לבין עצמי שהיא אחת ולא שתיים, צוחקת בקול משק ההריון האמורפי והמאוד גדול ביחס לקטנותה. "חללים גדולים" אני אומרת לעצמי " הגוזלית מחבבת חללים גדולים כמו אמא שלה".
הד"ר הנכבד כמעט מסרב להנפיק לי את התמונה " אחת לחמש נשים מפילות בשלב הזה, חכי עוד 3 שבועות ותקבלי את התמונה שלך" אני לא מרפה, "תמונה, אני רוצה תמונה!"
קיבלתי, נו מה.
אח"כ נכנסתי לאוטו וכל מה שהתחשק לי באותו רגע זה קוראסון שקדים. אז נסענו יחד, העוברית שלי ואני לקנות לנו קוראסון שקדים, חוגגות את היותנו יחד חיות, רגועות וחובבות מתוקים.
לפני 15 שנים. 23 בנובמבר 2008 בשעה 16:00
