סערה מתרגשת בתוכי, אני לא מפסיקה לחשוב " את באמת בהריון"
אני אוהבת את האיתותים של הגוף, את הבחילות, את הבטן הנפוחה, את הציצי הכואב. בעוד המוח כל הזמן מגלגל בתוכו את המשפט " אני בהריון, אני בהריון" כמנטרה משומשת שאינה חדלה להפתיע , משיב לו הגוף בסימנים משלו. "את בהריון, את בהריון"
ואני לא מצליחה להבין איך לא כולם עוצרים מלכת כדי לדבר איתי, כדי לחוות איתי, כדי להתרגש איתי מהדבר היחיד שמעניין אותי היום.
אני מבוהלת.
שהעובר יהיה בסדר
שאנחנו נהיה בסדר
טוב לי לעבוד, כי אני מצליחה להתעסק בדברים אחרים ולא כל הזמן בי ובעוברי שגדל לו בבטן הזאת.
אני לא מסוגלת לעבוד, הכל נראה בטל בשישים לעומת החיים שאני (אני מקווה) יוצרת.
מתענה בשיחות סרק, מהיוםיום, כל מה שלא קשור בי ובהריון ישירות לא מעניין ואפילו מרגיז. אני יודעת שזה לא הגיוני אז אני מתרחקת. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, כולי מרוכזת בי, בעצמי ובעוברי.
הגוף שלי הגיב מיד לשינוי, אולי זה פסיכולוגי, אולי רק אני רואה את זה. מפתיע אותי.
בכלל נדמה לי שאני לגמרי לבד.
חשבתי שזה יהיה אחרת.
לפני 16 שנים. 13 בנובמבר 2008 בשעה 16:31
