לפעמים האדמה רועדת וכלי המטבח משקשקים. תמונות נופלות מהקיר, טיח ישן מתקלף. זו הזדמנות מצוינת לעשות סדר ולצבוע קצת.
לפעמים האדמה רועדת חזק יותר, עד שחלונות מתנפצים ודלתות נעקרות ממקומן. הבהלה רבה והנזק גדול, וברור שיקח זמן מה להחזיר את הדברים לסדרם.
ולפעמים, הזעזוע כה חזק, עד שההרס חודר אל הקירות ואל היסודות. הוא לופת את עמודי הבטון העבים ומטלטל אותם.
חלקם יסודות רקובים, מתפוררים בכניעה, ואפשר פתאום להבין כי מעולם לא תמכו בדבר.
חלקם, יסודות איתנים ויציבים. הם נלחמים עד טיפת הבטון האחרונה, ניכר שהתרגלו לשאת משא כבד.
הרעש חולף אך האדמה מתחילה להחליק מתחת ליסודות והמירוץ מתחיל.
אני ממהר עם דליים בידי, להביא אדמה ולטמון אותה לרגלי היסודות.
רץ, חוזר ושופך. רץ, חוזר וממלא.
בטון, אדמה, סלעים וגם המון פסולת. כמעט כל פסולת ראויה להחליף את האדמה כשהקרקע נשמטת.
לרגע, נראה כי שבה היציבות, ואני מרשה לעצמי להחזיר את הנשימה.
אני מתיישב, נשען על היסודות החשופים, מותש. חושב. מתכנן את השיפוץ הצפוי.
אני חייב להשיג אדמה.
אבל לפעמים, ככה סתם, האדמה שבה לרעוד, כאילו איכשהוא במנוחתי משכתי את תשומת לבה והיא חוזרת לסיים את העבודה.
היא רועשת ולא מפסיקה עד שהיא שואבת ותולשת את הפאקין יסודות בנחישות, בחריצות ובאכזריות.
אני מרפה. נכנע. נופל על ברכי ומביט אל תוך הבולען ההולך ונפער.
זה לא משהו שרואים כל יום, אני חושב לעצמי ומתעלף.
כשאני מתעורר, השקט צורם, בולט, אפל. אין צליל. לא קול אדם. לא צפצוף טלפון. הכל נשטף בבולען.
יש רק ריק וקור. אני רועד, החל לרדת גשם. הלילה הזה עומד להיות ארוך יותר מהצפוי.