מי אני?

אתמול לראשונה מאז התחלתי לעבוד
מזה שש שנים במקום הנוכחי
נעלבתי
עמוקות

אם הייתי רוצה לתאר את העבודה שלי
בכמה מילים ,בלי להיכנס להגדרות תפקיד וכו'
עבודה קשה , מאוד
בערך של שלושה אנשים
הרבה לחץ
הרבה מאוד טלפונים
שעות עבודה מרובות
אחריות בלתי נגמרת
שלעיתים מדירה שינה מעיני
אבל על כל זה אין לי תלונות
אני אוהבת את העבודה שלי
ואני אוהבת לעבוד קשה
אפילו שלפעמים אני מרגישה על הקצה
ושהחיים האישיים שלי נפגעים
אבל כל זה פתיר

אתמול קיבלתי את התודה של ההנהלה
בצורת סכין
חדה

אתמול באמצע היום , גיליתי כי אני לא מוזמנת
לישיבה , בה אני נוכחת מדי שנה באופן קבוע
לא סיפרו לי עליה
המנכ"ל אף שיקר לי בנושא הזה
ואין שום היגיון בהתנהגות הזו
אין שום מטרת פיטורין או משהו בסגנון
זה לא העניין
אבל הייתה פה כוונה, זו לא הייתה טעות

שוק
באמת שקיבלתי שוק
נעלבתי
התאכזבתי
תחושת השפלה נוראית
במיוחד לאור העובדה שרוב הנוכחים בישיבה וזה לא מעט אנשים
בכירים יותר ובכירים פחות
עברו דרך המשרד שלי לקרוא לי להיכנס בתמימות
כי זה ברור שאני צריכה להיות נוכחת
ואני ?
עמדתי מולם חסרת אונים ולא אמרתי מילה

הרגשתי נורא
בכיתי ( וזה קורה לעיתים מאוד נדירות אצלי , ועוד בעבודה..)
והלכתי הביתה

אני נותנת את נשמתי לכל מה שאני נוגעת בו
אם זה בעבודה ואם בחיים בכלל
בגלל זה גם הכאב חזק והעלבון נוראי

הסיבות ( לאחר מסבר בדיקות עקיפות )
כפי שכרגע נראה לי יכולות להיות הם :
1. שובניזם טהור
2. הפגנת כוח על חשבוני
3. שתי התשובות נכונות

לא שהסיבות משנות משהו
התחושה היא אותה תחושה

והיום ?
התחושה קשה
עובדת רגיל , באפטיות מוחלטת
בלי טיפת חיוך וחשק
סגרתי את הדלת במשרד
לא רוצה לראות אף אחד עד שאני ארגע
לא רוצה לדבר עם הבוסים עד שאני אהיה פחות אמוציונלית
אני עלולה להגיד דברים שאני אתחרט עליהם
אבל כשאני ארגע ואין לי מושג כמה זמן זה ייקח
הם ישמעו אותי וזה לא הולך להיות להם קל

ירד לי האוויר
הבלון התפוצץ

עכשיו כל מה שמעניין אותי זה
להחזיר לעצמי את החיוך
הוא דווקא היה שם כל השבוע
ברמה האישית ,שמח ומעניין לי לאחרונה
ואני מחייכת לא מעט
לא בא לי על התחושה הזו
אני שונאת להיות ככה

ובשארית האופטימיות שאין לי
שיהיה המשך יום מקסים