סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מי אני?

לפני 13 שנים. 18 בינואר 2011 בשעה 20:20

הם היו זוג מקסים, באמת. מעוררי השראה. כבר חודשיים שהם מטפחים זוגיות אוהבת, ממרומי מסך הטלוויזיה. נחים בגאווה ובחזה זקוף.
וככה הם ישבו אחד ליד השני. שם, בנקודת התצפית הכי טובה של הבית ושמרו על האווירה, שלהם, שלי ושל הבית. ופתאום לפני כשבועיים, ללא כל הודעה מוקדמת הברווזה החליטה להתאבד ועוד בקפיצת ראש לרצפה ( שלא נדבר על מה שנפל לי מהיד באותו רגע שזה קרה ) ולא וויתרתי לה, החייתי אותה והחזרתי אותה לאבירה ששכב רגוע וחיכה שהיא תחזור. הבעיה היא שמאז היא הספיקה לקפוץ שוב כבר איזה שמונה פעמים ובכל פעם אני מחזירה אותה מחדש, לא מבינה מה יש לה ולמה היא מבהילה אותי כל הזמן עם ההרס העצמי הזה 😄

מקודם, בפעם האחרונה שזה קרה, דיברתי עם רייצ'ל בטלפון ושאלתי אותה מה היא חושבת שזה אומר שברווזת המנדרין שלי במסע התאבדות מטורף. היא המליצה לי לשנות להם תנוחה ולהניח אותם אחד מול השני ולא אחד ליד השני, כדי שהם יוכלו לדבר וכשעשיתי זאת שמתי לב שלברווזה אין מקןר 😄 ואז היא צחקה ותהתה האם גם לברווזה יש בנוסף למקור השבור איזה צלקת מעל הגבה. ההזוי בסיפור הזה שהיא צדקה, יש לה גם צלקת בגבה ( ראו ערך איך אפשר לשבור את הפרצוף ולהישאר מהממת עם צלקת בגבה 😄 ). לסיכום סאגת הברווזים. עדיין אין לי מושג מה זה אומר, אבל מה שהוחלט זה שקונים חדשים. מוזר.

והכי חשוב, החלטתי היום שעוד פחות משלושה ימים אני לוקחת את עצמי ואת מאזדי 2 לנסיעה ארוכה לערבה. קצת טבע שינקה אותי מטבע האדם.
אף פעם לא עשיתי כזו נסיעה ארוכה לבד ואני ממש ממש מחכה לזה כבר, נהיגה מרגיעה אותי בטרוף. כמה שעות מהשקט הזה. רק אני, המוזיקה, היופי של הדרך והמלנכוליות ההררית. שלא נדבר על כמה אני מצפה לפגוש לסופ"ש את האהובים עלי שבחרו לגור דווקא בסוף העולם שמאלה ( ואז כשמגיעים לשם, עוד צריכים לטפס רבע שעה ) נו שיגיע כבר יום שישי, שש בבוקר :). נו.

לפני 13 שנים. 5 בינואר 2011 בשעה 9:59

לא נותרה בי אהבה בלב לאף אדם יותר,
לאף חבר / חברה,
לאף בן / בת משפחה,
ובקושי לעצמי
גם כך אהבה זו בדיחה גרועה של אלוהים.
נטיפים של קרח דוקרים אותי מבפנים וזה כבר לא כואב. אני הרבה מעבר לכאב.
אני מחוץ לעצמי. זה רק הגוף הזה שממשיך להתעקש ולתפקד ללא הפסקה. וחבל.

לפני 13 שנים. 2 בינואר 2011 בשעה 15:35

לפעמים נראה לי שאינטיליגנציה רגשית זו ממש קללה.

שבוע טוב וזה.

לפני 13 שנים. 26 בנובמבר 2010 בשעה 14:05

Stars shining bright above you.
Night breezes seem to whisper, 'I love you,'
Birds singing in the sycamore tree.

Say nighty-night and kiss me.
Just hold me tight and tell me you'll miss me.
While I'm alone and blue as can be,
Dream a little dream of me.

Stars fading, but I linger on, dear,
Still craving your kiss.
I'm longing to linger 'till dawn, dear,
Just saying this:

Sweet dreams 'till sunbeams find you,
Sweet dreams that leave all worries behind you.
But in your dreams, whatever they be.
Dream a little dream of me.

[/url]
לפני 14 שנים. 16 בנובמבר 2010 בשעה 22:30

זה ממש לא פשוט מה שאני עוברת בשבועיים האחרונים, יוצאים ממני צדדים שאפילו אני לא הכרתי.
והגוף מותש אחרי 12-13 שעות עבודה כל יום והנפש מותשת מההתמודדות והכלה. לא נחמד להיות אי שם על הקצה. לא נחמד שיש כל כך הרבה שונאים. אני כל כך טעונה ואין איך לפרוק. ואני כל כך טעונה ואין איך לפרוק. ואין על מי לשים את הראש. וכוס עמק.

היום כמעט דרסתי מישהו. זה היה כל כך קרוב שזה הפחיד אותי ברמות שלא הכרתי.
ואין צידוק לכך, לא הגרירה של האוטו, לא השעה שחיפשתי חנייה. לא סבתא שביקשה ממני לעזור לה למות. לא המחשבות על ההוא שסרח וגרם לי להוציא את הסירחון שלו החוצה ועל כל ההשלכות הקשות של הדבר. לא העייפות. לא העצבים. לא התשישות. לא המסך השחור שהיה לי כשהוא עבר את הכביש. פשוט לא. שום דבר לא מצדיק את חוסר האחריות הזה ואת העובדה שבאמת יכולתי להרוג את האיש הזה. ייקח לי זמן לסלוח לעצמי על זה.

ושוב העייפות נלחמת בשינה שנלחמת במחשבות שנלחמות ברגשות.
דממה. הצל על הבמה.

לפני 14 שנים. 5 בנובמבר 2010 בשעה 6:40

בשעה טובה היומולדת מאחורי :). היה כיף.
דיכאון היומולדת הכבד שתקף מספר ימים לפני, לא עמד בעוצמת האהבה שקיבלתי ופרש בעיניים מושפלות.

הבית שלי כל כך מבולגן ומלא במתנות מקסימות מפוזרות ואני בחלוק גיישה ורוד שמלטף אותי אחרי המקלחת הנעימה, מסתובבת מכינה עוד כוס קפה וחושבת.

טוב לי. טוב לי מאוד ובאופן עקבי. אני אוהבת את החיים שלי, את עצמי ואת הדרך שבחרתי. זו שלא תלויה בשום גורם חיצוני שיעזור לי לשמור על האושר הזה. זו ששומרת לי על השמחה הפנימית בחודשים האחרונים. זו שעושה לי ממש טוב לעור הפנים ולאור הפנימי.

שתהא שבת שלום ומבורכת. נתראה בשמחות 😄

לפני 14 שנים. 3 באוקטובר 2010 בשעה 11:55

איזה כיף להיות באפטר !! החגים הללו היו ארוכים מדי + טעונים מדי + ארוכים מדי...

משהו מוזר קורה לי עם פטיש הערפדים החדש שלי. אני חולמת כל לילה איך חברי הופכים לערפדים וזה מדהים כמה שזה אמיתי בחלום. מה שכן אף אחד בחלומות לא הצליח להפוך אותי לערפדית, אני כל הזמן בורחת וזה לא פייר גם אני רוצה חיי נצח !!!
אני חייבת יותר שליטה עצמית בחלומות.

בא לי נורא לעשות קורס בעיסוי ואני לא מוצאת איפה. גוגל לא מספק אותי היום ! המלצות ? מישהו ? מישהי ?

קטע משעשע נרשם היום בעבודה בארגון מלאן עובדים להסעות לאנשהוא כשנערכה התערבות בין 2 עובדים האם אני בת 24 או 26.
חיבקתי אותם ארוכות ואמרתי להם שזה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע לפני מומלדת ה- 32 ( כוסעמק ) שלי ושהארוחה עלי !

האפטר הזה בא לי טוב 😄

יום נפלא ומועדים לשמחה.

לפני 14 שנים. 22 בספטמבר 2010 בשעה 10:44

הכל נהיה מאוד ברור לי לאחרונה. בדיוק כמו בטלוויזיה הדנדשה שלי. לטוב ולרע העיקר שברור ובהיר וחד.

אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ואיך לקבל את זה. לאחרונה אני מרגישה שאני באה מאהבה כמעט בכל דבר שאני עושה ובתמורה אני מקבלת המון המון בחזרה. כמו שפרות משה רבנו האהובות עלי אמרו וצדקו..
"The love you make is equal to the love you take"

ועוד חופש עכשיו זה מצויין בדיוק מה שאני צריכה בשביל להיטען, עכשיו אני רק צריכה להחליט לאן אני נוסעת
בא לי לנסוע למקום יפה שעוד לא הייתי בו ושאף אחד אחר לא נמצא בו, לצלם ולנשום את הטבע והשקט חזק חזק. טוב יש לי עד מחר להחליט.

ועכשיו הגיע הזמן לקצת שמש שתאיר אותי ולקצת מוסיקה שתנשים אותי.

שאו ברכה ומועדים לשמחה.

לפני 14 שנים. 16 בספטמבר 2010 בשעה 12:10

כמה יפים איי יוון וכמה כיף להיות בבית.

הפלגות ממש לא עושות לי את זה במיוחד לא בסביבה עוינת ועם מוסיקה עוינת. אבל השעות הקסומות במפרץ המרוחק מהחוף, האוויר, האווירה, השקט הנוף המרהיב של הכפר שנמצא על ההר מעל הים, הותירו בי ניצוץ קטן. כזה שרק יופיו של הטבע יודע להשאיר.

וגם האי השני היה סיפור בשבילי. לחזור אחרי 10 שנים לאותו המקום לראות כמה השתנה וכמה נשאר אותו דבר. לחפש את ההוא ששימח אותי נורא אז בשביל להביא לו תמונה מאז. למצוא את החנות פרוות הזו שלו שמסתבר שעדיין קיימת ולפספס אותו ב- 10 דקות 😄

אה, ואני חושבת שישנתי במצטבר 8 שעות ב- 4 ימים. דיברתי יותר מדי והקשבתי אפילו יותר מזה, כעסתי, בכיתי, דאגתי, סידרתי, שתיתי, רקדתי, צילמתי, ברמנתי והתחברתי. וזהו ממש התעייפתי.

לפחות היום עוד חופש, אפשר לישון כמה שעות ולעשות משהו עם האנרגיות הבלתי פרוקות האלו שלי. ואם אני אשמע עוד פעם אחת את השיר דו יו לאב מי ( דו יו, דו יו ) המעצבן הזה בכל גרסה אפשרית, אני חושבת שסופית אשתגע.

לילה טוב וצום קל.

לפני 14 שנים. 7 בספטמבר 2010 בשעה 17:49

אמרתי שאני צריכה זין אז קיבלתי אחד. אחרי שעה בדיוק מזמן הבקשה.

היה טעים !!!! והוא עוד נראה לי מעכל את מה שעבר עליו עכשיו.. כשהוא יצא הוא בדק אם אני אמיתית 😄

תנו לי עוד הפתעות. עוד. רוצה עוד.