זה ממש לא פשוט מה שאני עוברת בשבועיים האחרונים, יוצאים ממני צדדים שאפילו אני לא הכרתי.
והגוף מותש אחרי 12-13 שעות עבודה כל יום והנפש מותשת מההתמודדות והכלה. לא נחמד להיות אי שם על הקצה. לא נחמד שיש כל כך הרבה שונאים. אני כל כך טעונה ואין איך לפרוק. ואני כל כך טעונה ואין איך לפרוק. ואין על מי לשים את הראש. וכוס עמק.
היום כמעט דרסתי מישהו. זה היה כל כך קרוב שזה הפחיד אותי ברמות שלא הכרתי.
ואין צידוק לכך, לא הגרירה של האוטו, לא השעה שחיפשתי חנייה. לא סבתא שביקשה ממני לעזור לה למות. לא המחשבות על ההוא שסרח וגרם לי להוציא את הסירחון שלו החוצה ועל כל ההשלכות הקשות של הדבר. לא העייפות. לא העצבים. לא התשישות. לא המסך השחור שהיה לי כשהוא עבר את הכביש. פשוט לא. שום דבר לא מצדיק את חוסר האחריות הזה ואת העובדה שבאמת יכולתי להרוג את האיש הזה. ייקח לי זמן לסלוח לעצמי על זה.
ושוב העייפות נלחמת בשינה שנלחמת במחשבות שנלחמות ברגשות.
דממה. הצל על הבמה.
לפני 13 שנים. 16 בנובמבר 2010 בשעה 22:30
