מי אני?

הם היו זוג מקסים, באמת. מעוררי השראה. כבר חודשיים שהם מטפחים זוגיות אוהבת, ממרומי מסך הטלוויזיה. נחים בגאווה ובחזה זקוף.
וככה הם ישבו אחד ליד השני. שם, בנקודת התצפית הכי טובה של הבית ושמרו על האווירה, שלהם, שלי ושל הבית. ופתאום לפני כשבועיים, ללא כל הודעה מוקדמת הברווזה החליטה להתאבד ועוד בקפיצת ראש לרצפה ( שלא נדבר על מה שנפל לי מהיד באותו רגע שזה קרה ) ולא וויתרתי לה, החייתי אותה והחזרתי אותה לאבירה ששכב רגוע וחיכה שהיא תחזור. הבעיה היא שמאז היא הספיקה לקפוץ שוב כבר איזה שמונה פעמים ובכל פעם אני מחזירה אותה מחדש, לא מבינה מה יש לה ולמה היא מבהילה אותי כל הזמן עם ההרס העצמי הזה 😄

מקודם, בפעם האחרונה שזה קרה, דיברתי עם רייצ'ל בטלפון ושאלתי אותה מה היא חושבת שזה אומר שברווזת המנדרין שלי במסע התאבדות מטורף. היא המליצה לי לשנות להם תנוחה ולהניח אותם אחד מול השני ולא אחד ליד השני, כדי שהם יוכלו לדבר וכשעשיתי זאת שמתי לב שלברווזה אין מקןר 😄 ואז היא צחקה ותהתה האם גם לברווזה יש בנוסף למקור השבור איזה צלקת מעל הגבה. ההזוי בסיפור הזה שהיא צדקה, יש לה גם צלקת בגבה ( ראו ערך איך אפשר לשבור את הפרצוף ולהישאר מהממת עם צלקת בגבה 😄 ). לסיכום סאגת הברווזים. עדיין אין לי מושג מה זה אומר, אבל מה שהוחלט זה שקונים חדשים. מוזר.

והכי חשוב, החלטתי היום שעוד פחות משלושה ימים אני לוקחת את עצמי ואת מאזדי 2 לנסיעה ארוכה לערבה. קצת טבע שינקה אותי מטבע האדם.
אף פעם לא עשיתי כזו נסיעה ארוכה לבד ואני ממש ממש מחכה לזה כבר, נהיגה מרגיעה אותי בטרוף. כמה שעות מהשקט הזה. רק אני, המוזיקה, היופי של הדרך והמלנכוליות ההררית. שלא נדבר על כמה אני מצפה לפגוש לסופ"ש את האהובים עלי שבחרו לגור דווקא בסוף העולם שמאלה ( ואז כשמגיעים לשם, עוד צריכים לטפס רבע שעה ) נו שיגיע כבר יום שישי, שש בבוקר :). נו.