מי אני?

לאחרונה כל פעם שאני רוצה להתחיל לכתוב אני מוצאת את עצמי בוהה במסך . הרבה כוונות ומעט יכולת .

עבר שבוע ויום מאז ה"קטטה בסלמה" (כשאני חושבת על זה קטטה זו מילה די משעשעת) ואני מאוד גאה.
זה היה שבוע לא פשוט, מאוד טעון , לא כל כך פשוט להתמודדות, אבל בהחלט מביא תוצאות חיוביות.
הרגשתי בוגרת השבוע ואחראית שלמרות הכל ובזכות הכל אני מצליחה להתחזק ולהתגבר.
אני לא זוכרת מתי היה לי עומס רגשי ופיזי כזה גדול . כל כך הרבה דברים במקביל.
אהבה גדולה, כאב גדול, אלימות ,פחד, לחץ, גוף כואב, חוסר שינה, עומס יתר בעבודה, מקרי חרום ועוד כל מיני..
ובתוך כל זה קשה לי למצוא את עצמי כבר. מרוב שהייתי חזקה בשבוע האחרון , אני מרגישה שמעט נחלשתי.

אתמול לראשונה קמתי בבוקר עם חיוך , אחרי ערב מלא ומרגש עם אהובי. התגעגתי אליו המון בשבוע האחרון
לא פשוט להחליק מענן, אם אין לך קשת לרכב עליה ולקח לי זמן ולקחתי את הזמן אבל מצאתי אותה. מצאתי אותה בו.
אני מסתכלת עליו בהערצה ולא אומרת לו כמה אני מעריצה אותו ואיזה איכויות של בן מלוכה יש לו.
ואני כל כך אוהבת אותו וזה מכה בי כל הזמן בכל מיני רגעים. למשל אתמול כשהוא רכן על המחשב מעלי להראות לי משהו ,
והרגשתי את נשימותיו נושקות לעורפי בזמן שהוא דיבר , הסתחררתי ובכלל אני מרגישה מסוחררת לידו , הוא מבלבל אותי 😄
לפני ארבעה שבועות בדיוק בשעה הזאת ביקרתי לראשונה בקן הציפורים.

ואני לא מצליחה להתרכז כמו שצריך בשום דבר עדיין וזה די מובן עקב ארועי השבוע האחרון ( שאני מאוד מקווה שהסתיימו
ושלא יצוצו עוד הפתעות..תודה. ) אבל מאוד הייתי רוצה שזה ישתנה כבר. אני רוצה עוד ממנו ואני רוצה עוד ממני
אני לא מצליחה להיות נוכחת עד הסוף בימים אלו , יותר מדי הסחות דעת.
אבל אני מרגישה את הרגיעה בפתח ולזריקת זרוז אתחיל באבטיה ארוכה עם ספר. את זה מזמן לא עשיתי.

שבת שלום ומבורכת.