הכרזתי על יום מנוחה בבית. אחרי ההכחשה של הימים האחרונים, הגיע הזמן לדאוג לעצמי.
וזה לא שאני מרגישה ממש חולה, אבל גם לא ממש בריאה.
בדיוק כמו שאני לא ממש מרגישה שמחה, אבל גם לא ממש עצובה.
ואני שונאת את האמצע הזה, הוא משעמם אותי.
לפני יומיים הייתי בחתונה של חברה מאוד טובה שלי, אותה אני מכירה למעלה מ- 15 שנה, מאלה שכבר מזמן עברו מסטטוס חברה
לסטטוס משפחה. הארוע היה מרגש והכלה היתה מהממת ברור ( וגם החתן ..) , עד כאן די שגרתי לחתונות. רק שמאז וגם אז ,
הרבה מחשבות שונות ומשתנות חולפות בראשי בנושא ואני חייבת לפלוט אותן החוצה.
מצד אחד, התחזקה לי האמונה באהבה. לפני כשנה וחצי אותה חברה שהתחתנה חטפה מחלה לא פשוטה ( סכרת נעורים ) ששינתה את
חייה מקצה לקצה. אני זוכרת את השיחות שלנו, אחרי שהיא קיבלה את הבשורה המרה. כמה היא היתה חסרת אמונה לגבי המשך החיים שלה,
לגבי יכולת התפקוד שלה עם כל זריקות האינסולין האלה , לגבי היכולת שלה להכיר מישהו, להקים משפחה.היא טענה שאף אחד לא ירצה אישה חולה.
הבחורה היתה מרוסקת וחסרת אמונה,לא הצליחה לראות את האור וחשבה שהחיים שלה נגמרו. אין מאושרת ממני לראות שהיא התבדתה ומצאה את
אהבת חייה שמקבל ואוהב אותה איך שהיא.
מצד שני, נסעה איתי לחתונה חברה אחרת, מתחתנת ומתגרשת סדרתית שכל החתונה ניגנה לי שזה לא אומר כלום שהם מאושרים עכשיו
ועוד חודש הכל יכול להשתנות ושגם היא היתה מאושרת בחתונה שלה. היא גם אמרה שהיא מקווה שהם עשו הסכם ממון ובאופן כללי החתונה
הפכה אותה לקנטרנית ועשתה לה ממש רע. די מובן נוכח הסיפור האישי שלה, בו בעלה ביום בהיר אחד ללא הודעה מוקדמת ולאחר 8 חודשי נישואין
הודיע לה שהוא עוזב אותה, לאחר מספר ימים הם כבר היו ברבנות ומאז נעלמו עקבותיו. לא מעודד אמונה הסיפור שלה.
מצד שלישי, האח הגדול של אותה הכלה שתמיד היה אהוב והמודל שלי לזוגיות טובה וארוכת שנים, ניפץ לי את האשליה בשיחת טלפון מפתיעה והזויה
לפני שבוע עם הצעה שהייתה ספוגה בריח מגונה.. לפחות מהבושה הוא ידע לשמור ממני מרחק בחתונה. זה למשל לא מאוד מעודד אמונה.
מצד רביעי, סבתא תמיד אומרת לי שבחיים צריך רק גרם אחד של מזל ( פתגם רומני עתיק ) ובלי זה, שום דבר לא יעזור. עכשיו כשאני חושבת על זה
אני צריכה יום אחד לכתוב את כל הפתגמים מרומנית שהיא משתמשת בהם, יש כמה ממש מוצלחים.
ואני לא מאמינה שצריך לסמוך על המזל, זה מקום די פאסיבי להיות בו. ובכלל קשה לי מאוד קשה לסמוך על משהו, או מישהו מלבד עצמי.
והאמונה באהבה ובזוגיות ? נשארה קצת, אבל היא תלויה על חוט השערה ומושפעת מהאקלים הסביבתי.
לא נותר לי אלא להאמין בעצמי וביכולת שלי לבנות וללכת במסלול החיים שאני רוצה ומייחלת לעצמי.
קר לי וצורב לי העור, עושה רושם שעלה לי החום שוב. מזל שנשארתי בבית.
לפני 15 שנים. 25 בפברואר 2009 בשעה 7:40
