זו לא אני, זו הרובוטית שבי.
קיבלתי לא מעט תלונות לאחרונה מהקרובים אלי על כך שלאחרונה אני לא מאוד חברותית, לא מביעה רגש במה שאני עושה, או באיך שאני מדברת ומגיבה לדברים.
אני די מסכימה עם ההנחה הזאת, כיוון שלאחרונה אני מתנהלת בצורה די רובוטית ועל הכפתור האדום של הרגש, אני מעדיפה לא ללחוץ בינתיים.
הבעיה הגדולה היא שאם אני לא אקבל את האומץ לשחרר את הנעילה של הכפתור, אני אמות מבפנים.
לרעיון הרובוטיות הגעתי מהחלום של הלילה האחרון. חלמתי על סידרה שמאוד אהבתי בילדות וקראו לה "ילדת הפלא" רק שבמקום כוכבת הסידרה ששמה היה ויקי אם זכרוני אינו בוגד בי, זו הייתי אני שם כלואה בגוף מכני עם הרבה מאוד כפתורים. בחלום הייתי בדייט עם גבר חלומי, בו טיילנו ברחובות בעיר לא ידועה
כל פעם שהוא ניסה לגעת בי ולחבק אותי נמנעתי ממגע כי לא רציתי שהוא ירגיש שהגוף שלי מפלסטיק, כל פעם שניסיתי להגיד לו כמה אני נהנית בחברתו, הצלילים שיצאו ממני היו בג'יבריש. בסוף הדייט הגענו לים. הוא ניסה לשכנע אותי להפשיל את בגדי ולהיכנס איתו למים. מאוד רציתי, אבל התביישתי שיראה את כל החוטים והכפתורים שיש לי מתחת לבגדים. בסוף נכנסתי למים עם הבגדים ונחשו מה קרה ? התחשמלתי.
התעוררתי מצומררת וסהרורית והלכתי להביא מגבת כדי להתייבש..
שיגיע כבר האביב !!! אני ממש חרמנית לקצת שמש וחום באוויר.
שבוע טוב.
לפני 15 שנים. 15 במרץ 2009 בשעה 11:04
