מי אני?

אני מרגישה שלא נשאר עוד הרבה בשביל שהסיוט הזה ייגמר, רק עוד קצת.

הימים האחרונים, ימי הזייה הם. הבית כתחנת רכבת סואנת, הטלפון לא מפסיק לצלצל ובין כל זה, אני מנסה למצוא את מקומי.
ודווקא איפה שאני צריכה לקבל הרבה עידוד, אני מרגישה שאני מקבלת הרבה דאגה ואני מבינה ומקבלת ולא שופטת, אבל תכלס אני לא צריכה את זה.
מבטי רחמים לא עושים לי את זה, אני בסדר תודה לאל ואני מחלימה, אז קצת שמחה תועיל יותר כאן.

בבוקר התעכבתי ארוכות מול המראה ועל אף שלא הכל עוד חזר לעצמו, זה מדהים בעיניי איזה יכולת יש לגוף לרפא את עצמו, לעור להתחדש וחשבתי לעצמי
לו רק הנפש יכלה להתרפא בכזו מהירות, הכל היה הרבה יותר פשוט.

אתמול הפגישה עם האישה המסתורית, הייתה בדיוק כמו שחשבתי אפילו עוד יותר מסתורית ממה שתארתי, היא נתנה לי הרבה חומר למחשבה ויש לי את כל הזמן שבעולם
לחשוב עליו וזה בכלל לא יאומן מה יכול להסתתר בתוך אולפני הרצליה ואני חשבתי שיש דברים שקיימים רק באגדות.

ואחרי שהכל ייגמר ואני ארגיש שאני בכוחותי שוב, דברים ישתנו. חלקם מתגבשים בימים האחרונים וחלקם עוד יתגבשו.

יש כאן שיעור חשוב בשבילי, אין לי ספק בכך ובתור חנונית בדימוס אני אחקור ואחפור ולא אנוח עד שאלמד אותו.

שבת שלום.