שהביקור הזה לא ייגמר טוב. אני הרגשתי את זה מגיע.
אז הגיעה בעלת הדירה שלי, הדודה מגרמניה לביקור מפתיע וקבעתי איתה היום בארבע וחצי אצל סבתא שלי. התכנון היה לשבת חמש דקות ולהמשיך אלי לדירה לשיחה.
לאחר שלוש שעות וחצי עדיין הייתי שם, אחרי זיון מוח מאסיבי ביותר. בחיי אני לא יודעת מאיפה היא מביאה את כל הסיפורים האלו ואי אפשר להפסיק אותה זה פשוט לא ייאמן.
בשעה חמש וחצי בערך אזרתי אומץ והצעתי שנזוז לראשונה. היא ענתה בסדר והמשיכה לדבר עוד שעתיים וחצי כאילו לא אמרתי כלום ( ואמרתי עוד 3 פעמים ) וכל פעם כשהזכרתי
את זה, היא הניפה את ידה כיאה לגרמניה ייקית בת 85 ואמרה : " את הבנת את מה שסיפרתי לך עכשיו ? " וחוזר חלילה.. ואסור לריב איתה, זו הנחיה רשמית מסבתא.
אז אחרי השעות הקשות בשעה טובה ומאוחרת ועם הרבה אגרסיות, הגענו סוף סוף לבית שלי, זאת אומרת לבית שלה, בו אני מתגוררת כבר כ- 4 שנים ושאני מאוד מאוד אוהבת יש לציין לפרוטוקול.
הכנתי קפה, היא הציעה לי סיגריה ואז היא אמרה לי שמאוד קשה לה להגיד לי את זה (היא הייתה גם די אמוציונלית יש לומר), אבל בחודש אוקטובר היא עושה עלייה לארץ והיא רוצה להתגורר
בדירה הזו ושהיא מתחננת שאני אבין אותה. ואני מבינה אותה באמת, יש לה את כל הסיבות הנכונות, אבל בסופו של יום יש לי ארבעה חודשים - 9 ימים למצוא דירה שתעלה לי בהרבה הרבה יותר.
אוףףףףףףףףף. אני כועסת.
לא רוצה לעזוב את הבית שלי.
אני כל כך אוהבת אותו.
זה הקן שלי.
😒
לפני 15 שנים. 9 במאי 2009 בשעה 19:26