מי אני?

ושוב הולכת באותה הדרך
לא מפחדת, מאמינה
ושוב מגיעה לאותה נקודה.

הראש מסוחרר מאותן המחשבות
רק בצבע אחר הפעם, יותר כהה
כבר לא בצבע של החלומות.

והילדה שבי כבויה והבגרות הזאת כואבת
והשמחה בדום שתיקה היא
רוצה להישאר, אבל חייבת ללכת.

אני מצטערת בייבי,
את מכת הקור האחרונה לא הצלחתי לנצח.

נקודה לציון -
הוא לא מכאן ולא קורא את הבלוג שלי, שכחתי כבר כמה זה כיף לא להתעסק בזה. טוב לא נגזים עם הכיף..
אני בשיא הדיכאון, אבל הייתי חייבת משהו חיובי אחד לפני השינה.

לילה טובה