הבלוג הדבילי של הילי:)

ברבוע חלון מואר-
על שמשה, מבחוץ,
צללית של דבורה
כמעט אין לראות את כנפיה.

הפוכה.
גוף צר.
שש רגלים דקות-
בגלוי עירם
באיום מכער
זוחלת דבורה

אין נכתיר אותה בדברי שירה
איך נשיר ומה?
יבוא ילד קטן ויאמר:
המלכה עירמה.

בשמש היא היתה עלה זהב נופל,
בפרח היא היתה טפה של דבר אפל,
ואגל טל בנחיל של כוכבים-
ופה היא צל.

מלה אחת של שיר בנחיל המצלצל,
בשורת רצון נמרץ בתוך שרב עצל,
תנועת האור באפר דמדומים-
ופה היא צל.

מדבשך? מי יזכור את דבשך?
הוא שם, הרחק, בכורת.
כאן, בשמשה מוארה, גופך, ראשך-
כולך עוקץ, שנעה אין אונים עלובה ועיורת.
הפחד הורג.
השמרי לנפשך.

(לאה גולדברג)

גם למראה נושן יש רגע של הלדת.
שמים בלי ציפור
זרים ומבוצרים.
בלילה הסהור מול חלונך עומדת
עיר טבולה בבכי הצרצרים.

ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך
והירח
על כידון הברוש
אתה אומר- אלי, העוד ישנם כל אלה?
העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?

מאגמיהם המים נבטים אלינו
שוקט העץ
באודם עגילים.
לעד לא תעקר ממני, אלהינו
תוגת צעצועיך הגדולים.


(נתן אלתרמן)

בראותי את עיוורונו ומסכנותו של האדם, בתתי את דעתי על כל
היקום הדומם, ועל האדם השרוי בחושך, אבוד בפניה זו של היקום,
מבלי אשר ידע מיהו שהניח אותו כאן, לשם מה הובא לכאן, מהו
שיתחרש לו במותו, והוא נטול יכולת לדעת בכלל משהו- אני נתקף
באימה, בדומה לאדם שהביאוהו בשנתו אל אי שומם ונורא, והוא
מקיץ מבלי לדעת היכן הוא, וללא יכולת להיחלץ משם.
על כן משתומם אני כיצד, במצב אומלל זה, אין בני האדם נופלים לתוך
ייאוש.


(בלייז פסקל, הגיגים)


ותחשבו על זה,

חיחי.

בימים הכי קרים אוחז אדם באמונה
שימים מאושרים עוד מחכים לו בפינה,
שהשמש מסתתרת ונשארת עננה
יש סיכוי שהיא חוזרת רק בזכות...

האמונה.

כשמישהו רושם בגבולות שלו כל מני תכונות אופי שליליות למינהן...



הוא באמת חושב שכל האנשים עם התכונות האלו מודעים לך ובאמת לא יפנו?!


גבול מצחיק שראיתי- אנשים רעים...

נו באמת!


חחחחחחח