יומנו של גביר

תהיות - פרק ראשון.

דפקתי בהיסוס בדלת המעוצבת דפיקה אחת, הבטתי לאחור ושמתי לב לראשונה לגינה המטופחת שלפני הבית. כעת, דפקתי שוב... הפעם שתי נקישות במרכז הדלת. קיוויתי שהצעד השונה שאני עושה יתברר בסופו של דבר כנכון...

שמעתי בקושי צעד חרישי קרב בחיש, הדלת נפתחה לרווחה.

היא נעמדה בקצה כשעדיין ידה הימנית אוחזת את הידית כפופה כלפי מטה, ראשה נטוי מטה עיניה מביטות אל רגליי. התקרבתי אליה עד שחשתי את נשימותיה הקצובות, מאוחר יותר הבנתי שנשימותיה מהירות הרבה פחות בדרך כלל. אמרתי 'שלום' ניסיתי לשוות לקולי שלווה ויציבות, אך נשמעה מגרוני חריקה קלה של היסוס וחשש מהבלתי מודע. היא ענתה לי חלושות 'שלום וברכה'. נגעתי קלות בסנטרה והרמתי את ראשה עד שיכולתי להביט אל תוך עיניה... ריסיה ארוכות ועבות, עיניה תכולות, בתחילה עפעפה אינספור עד שהביטה אל תוך עיני, גם.

עיניה אמרו לי הכול, ראיתי בה רוך, יושר, כנות, חוכמה, אינטליגנציה, הבנה, התחשבות... וגם... ראיתי כאב... כאב עמוק, לא ידעתי את פשרו, אך ידעתי שהוא קיים. הבטחתי לעצמי לדעת בהקדם מה טמון מאחוריו, אם תנתן לי האפשרות כמובן.

חשתי פתאום שלווה והביטחון חזר לי, נשימותיה נעשו הרבה יותר קלות וארוכות. הרגשתי שכל השיחות שקדמו למפגש הזה באמצעות 'שח רחוק' ועוד הרבה קודם לכן, במסנג'ר לא היו לחינם והכול מתחוור כעת, התמונה שניתנה לי הייתה כמעט מושלמת... כן, כמעט. מושלמת.. חוץ מה'כאב' החבוי לו שם. "מעניין איך לא עליתי על זה בשיחותינו" חשבתי לעצמי.

הנחתי לה לסגור את הדלת אחרי, התקדמתי פנימה אל תוך הבית ובלי אומר ודברים התיישבתי על הספא, כשמאחוריי תלויה תמונה ענקית של אישה רכרוכית המתאמצת להסתיר את שדייה בכפות ידיה וישבניה בולטים וחיוורים. היא נגשה אלי, רק כעת ראיתי את מלוא הדרה... היא שאלה בקול עדין וחסר ביטחון: "תשתה משהו"? ... "אני לא אסרב לנס קפה עם מעט חלב וכפית וחצי סוכר, אם תשתי איתי." עניתי בטון בוטח והחלטי. שמחתי שקולי חזר לעצמו.

היא פנתה לעבר המטבח, יחפה... מידות רגליה לא עולים על 36 אם לא 35 .. חשבתי לעצמי. גופה רזה המתנשא לגובה של 1.70, לבושה בסריג בז' מרושל משהו, המגיע עד לאמצע ישבניה המקומרים, אם כי נראה כי נרכש באחת מחנויות היוקרה. על רגליה מכנסיים שחורות צמודות, שערה שטני בוהק ומקורזל, המתנופף בצעדיה.... היא נעלמה אל תוך המטבח הנראה ממקום מושבי, רחב ממדים. שמעתי את מתג הפעלת הקומקום ואת רעשי גוף החימום כשראשי נע ונד לארבע רוחות הבית לבחון את עיצובו השונה משהו... מידי פעם הצלחתי לראות אותה מתנועעת כה וכה מהארון, אל הכוסות, משם למגירה... כנראה לקחת כפית... "האם גופה הענוג והרך יוכל לסבול כאב...?!" חשבתי לעצמי...

המים רתחו, שמעתי אותם נמזגים אל הכוס, היא באה כשבשתי ידיה מגש גדול עליו 2 כוסות עם ידיות ותחתיות, צלחת מעוצבת ובתוכה מיני מזונות. היא התכופפה באצילות והניחה את המגש על השולחן הסלוני הנמוך. הרימה ביד אחת תחתית והניחה לפני וביד האחרת נטלה את הכוס והניחה עלייה.

ואז... ואז, אמרה לי לראשונה: "בבקשה אדוני".

בכל שיחותינו שקדמו לפגישה זו, נראה היה בבירור שהיא מדברת איתי אך ורק בגוף שלישי ופעמים בודדות שקראה לי בשמי....

היא כאילו קראה את מחשבותי, התיישבה בספא שמולי, מרפקיה על ברכיה, חצי חיוך התגנב מבין שפתיה... והיא אמרה: "מקווה שלא חרגתי, הייתי רוצה שתשייך אותי אליך, רוצה אני לשרת אותך... התאות לעשות כן.... אדוני?!"



המשך יבוא...