יומנו של גביר

מהו הדבר שחולמים עליו במשך היום יותר מכל? – שיגיע כבר הלילה ונוכל סוף סוף ללכת לישון. ובלילה? כשהדאגות והפחדים הופכים מוחשיים יותר ויותר, ובין מבט על השעון להצצה מן החלון מתהפכים מצד אל צד ולא מצליחים להירדם, מקווים מכל הלב – הלוואי שיגיע כבר הבוקר ונשתחרר מסיוטי הליל.
בלילה – ליום וביום ללילה וחוזר חלילה.

כשמגלים בסופו של דבר כי כל יום דומה לחברו ונכנסנו למבוי סתום, מגיעים למסקנה שאין תקווה אלא לחכות לסוף השבוע הרגוע...
וכשזה מגיע ואנחנו משתרעים על הספא מול הטלוויזיה, מתחילים ההרהורים או הטלפונים לאן יוצאים להתרועע...?!
ולאלה שתברכו ב"ילדים זה שמחה" רק מתחילה החגיגה...
שותים לשוכרה, כמהים למיטה ומתעוררים למחצה כשהשמש מבעד לחריצים מציצה טרם שקיעה.

כך שבוע רודף שבוע, עד כי נשלם לו חודש תמים. במשך כל אותו החודש מצפים בכיליון עיניים שיגיע כבר "הראשון" והמשכורת תיכנס. וכשמגיע הראשון והמשכורת שוכנת בטח בבנק, מחכים שיעברו הימים ויגיע העשרים בחודש, חוששים ומהססים לקראת יציאת כרטיס האשראי ועד כמה צובט ה"איי" על אוברדרפט מצטבר עד כדי שאי אפשר לתאר האם ה"אושר" היה כדאי על ה"איי".
משם מצפים לראשון, ומשם לעשרים ולראשון ולעשרים, עד מאה ועשרים.

כך חולף לו החורף הקודר בלי סבלנות, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, ואנחנו דוחפים ומאיצים: מהר! מהר! קמים ביום ראשון ומאוכזבים שזה לא יום שני, וביום שני רוצים כבר חמישי ובחמישי את השבוע הבא, זוז כבר, נו!
אולי, מנחמים אנו את עצמנו, החורף ייגמר ואיתו הקור והצמרמורת, החושך והדיכאון והנה יבליח לו הקיץ עם אור ושמש, יופי ושמחת חיים והכול ייראה אחרת אלא שכשמגיע הקיץ ומביא באמתחתו יתושים וברחשים וקדחת הנילוס ומקקים שונים מטיב המינים, והשמש קופחת והזיעה ניגרת והאור מסנוור ללא רחמים, אנחנו מעודדים את עצמנו ואיש את רעהו –תחזיקו מעמד, הנה או-טו-טו הכול יעבור מהר, הקיץ סוף סוף ייגמר, יטול עמו את כל המפגעים, ויגיע ידידנו החורף, משאת נפשנו ותקוותנו.

מתוך ייאוש ומתוך רצון לעשות פסק זמן מן המרדף אחרי הזמן, אנחנו צופים בסרט ו/או נוטלים ספר טוב לשכוח קצת מהעמל ולשקוע בעולם הדמיונות כדי לתת שלווה לנפש ודרור למחשבות.
מתחילים לצפות ו/או לקרוא, המתח הולך וגואה, נכנסים להווי הספר כאשר כל משאלתנו מתבטאת בתקווה להפיג את המתח ולדעת כבר מה יהיה הסוף.

* * *

מתנהל לו ישיש בן שמונים אט אט בדרכו, מביט אחורה ונאנח: "אוי צעירים איך שהזמן עובר מהר". כולם מזדעזעים ביחד איתו ומהנהנים בהסכמה מלאה. הזמן רץ, ואיש אינו עושה חשבון עד הסוף וחושב: איך היינו מחזיקים מעמד, ומה היה קורה חלילה אילו הזמן לא היה עובר כ"כ מהר...
השנים הצעירות הן השנים היפות, אבל כולם רוצים כבר להיות זקנים ולהיות בטוחים במאת האחוזים שהם אף פעם לא ילכו לעולמם בעודם צעירים לימים.

אז מה, אנחנו לא אוהבים את החיים? – חלילה וחס, אוהבים ואוהבים. החיים הם המתנה היקרה והנפלאה ביותר שיש לנו, אנחנו יודעים זאת היטב. כל מה שאנחנו רוצים, מקווים ומייחלים לחיות חיים ארוכים וטובים, לראות ילדים, נכדים, נינים גדלים... למות זקנים ושבעי ימים ומשאלה אחת ואחרונה בליבנו שעל קברינו ייכתב: "פה טמון בכיף פלוני בן אלמונית", אבל מהר מהר מהר.




הכותב לא החליט אם הוא מזדהה עם הכתוב.


הכותב החליט שהוא לא מזדהה עם הכתוב.


הכותב חזר בו והחליט להסתיר את דעתו על הכתוב שהיא הזדהות מוחלטת.


הכותב החליט לא להחליט.


הכותב החליט שאין לו זמן להחליט והוא ממהר...



יום טוב וסוף שבוע נעים לכולם 😄