כתבתי למגירה אך היא קרסה מהכובד שרבץ על ליבי, לכן פתחתי אותו בפניכם . . . (היסוס קל)
אשתף ויהי מה ! :
-------------------------------------------------
את מכירה אנשים רגישים,
את יודעת איך זה.
הרי את רגישה בעצמך :)
כל אדם הוא עולם, למרות שרוב האנשים מסביב מעדיפים להתנהג כמו אסטרואידים.
אז בעולם שלי הפנימי,
כמו בכל עולם מזג האוויר משתנה והיו אלו שבועיים גשומים ביותר.
מבול גדול של רגשות שהציף ופתח וניקה דברים רבים.
לפעמים נסתמו מעט תעלות ניקוז בגלל כל העלים והניירות, אבל כל התשתיות טופלו זה מכבר.
חלק מהשדות בנופי עדיין נראים כמו אגמים, הרי יש גבול לכמה מים שהאדמה מסוגלת לספוג במכה.
אבל המים ממשיכים לחלחל אף על פי שבקצב נמוך כרגע בגלל העודף הרב.
אני מודע לבעיותיי,
אדם עם דמיון מפותח הרואה המון,
ורב חיישנים הרגישים לכל שינוי מזערי בלחץ האוויר מסביב.
אני סבור שידוע לכל, שככל שישנם חיישנים רבים כך עולה הסיכוי לתקלות.
בשעות האחרונות תחושת ריקנות אפפה אותי,
ככל הנראה בשל כמיהתי הרבה למצוא פתרון כלשהו.
ממש כמו בהרמונייה מוסיקלית.
פעם חלק מחברי הקרובים אמרו לי שאני נביא,
אני מודה שהיה לי צפי לא רע לגבי התרחשויות.
הסברתי להם שיש לי פשוט אינטואיציה חזקה והגיון בריא [ חלקם יגידו חולה 😄 ]
ראיתי דברים רבים בחיי,
עקשנות די נדירה בקרב בני האדם הביאה אותי בגיל צעיר יחסית, כמעט לביטול עצמי טוטאלי בכדי לזקק את החיפוש אחר האמת.
הייתי מוכן אף למות באותם זמנים בשביל שאלה קיומית.
"במקרה הגרוע אתקרב קצת להיות לכלום הגדול, ארבוץ וארחץ בשולי הילתו הנהדרת ולא קיימת בעת ובעונה אחת !"
זו הייתה תקופה שאולי מוגדרת קשה, בה התעטפתי ב"קליפה" די קשיחה,
כמעט כמו קליפה של אגוז מקדמיה.
שנים לקח לי לסדוק אותה, לפעמים כשעץ מתייבש מהר נוצרים סדקים דרכם נכנס מעט ריח של אדמה ואוויר מבחוץ,
ומעט רעשים חודרים.
לפעמים זה עניין של לחות, של עונות ושל מזג אוויר.
אולי היה צריך אקלים ספציפי בכדי שארגיש שאני חייב להתעורר,
שאני לא עד כדי כך לא שייך לעולם הזה,
שאני לא טוב כמו שחשבתי ולכן אני נשאר !
כי ראיתי בחיי שאנשים שבאמת טובים מידי לעולם הזה נקטפים מהר באופן יחסי,
לפחות כך אוהבים לומר עליהם המספידים,
רגע לפני שמחזירים עליהם את האדמה הטרייה שהוצאה לפני מספר שעות ורק חדי עין שכמותי יכולים אף להבחין ברימה קטנה שכבר תפסה אזימוט כלפי מטה מסמנת לעצמה מטרה.
מאז שהבחנתי שזה דפוס חוזר
ובמיוחד בכדי להמנע מלהיות מושא הכיסוי, אני דואג לעשות מעשה רע קטן אחד לפחות פעם בשבוע או בחודש!
משהו שבעזרתו אכה שורש ויהיה קשה יותר לרוחות לעקרני ל- "אי שם" הלא נודע.
בתקופה בה הקליפה הייתה חזקה,
הייתי מרחיק מעצמי בעדינות כל שבב של סיכוי למימוש פוטנציאלים.
התנזרתי מרוב הרגלי החיים,
המשכתי לעבוד ולשרוד כאשר כלפי חוץ לא ניתן היה להבחין שמתהלך אדם קצת עמום,
השתדלתי שלא ליצור סביבה טובה לניצוץ בעיניים להיות, השתדלתי כמה שניתן להרחיקו.
נהגתי לחסום את אופן מחשבתי,
פחדתי ששוב אראה חמש או יותר מציאויות מתקיימות במקביל ואאבד את דרכי לבחור מי מהן הכי מתקיימת,
את מי מביניהן הרוב המכריע רואה,
כל מציאות הייתה מורכבת כל כך ובנויה בהגיון משלה שבו הכל מסתדר ואפילו אחרים שהיו על ידי שמו לב לפעמים לפידבקים המגבים אותה.
איך אדע איזו מציאות מתקיימת באחוזים הגבוהים ביותר בסביבה?
זו שאיתה אני צריך להגיע לעמק השווה, לדאות בעדינות פנימה ולהשתלב בתוכה.
ממש כמו סוג של מערכת בחירות דמוקרטית בין מציאויות. (כולל כל השחיתויות וקניית הקולות המתבקשת בכל שלטון דמוקרטי)
המצפון הוא זה שעזר לי לדעת במה לבחור, ופידבקים מהסביבה שעדיין עיקמה גבותייה, אך בזוויות אשר נמצאות בגבול המעלות הסביר לחברה מתוקנת.
רגע לפני שאני הופך לסוג של חילזון שמזיל ריר על עצמו עד קץ הימים,
כשהבנתי שאין סוף לחיפושים ולא אוכל לעולם להיות כלום גדול כמו ששאפתי להיות באותם זמנים,
החלטתי לחזור.
מי שלא זוכר מהיכן הוא הגיע, לא יודע לאן עליו לחזור או ללכת !
ולמזלי אני זכרתי. . . אף שמסע זה לקח לי שנים רבות.
כשאני מדבר על סערה מיני רבות,
זה לא בהכרח קשור לאף אחד אחר חוץ מעצמי.
ההבדל בין הרצוי, למציאות הקולקטיבית בשטח נותן את ההרגשה המוכרת של הלך הרוח בו הדמיון תופס תאוצה ומציאויות שונות
עלולות להתערבב שוב.
בדיוק ברגע בו הרגשתי שקיבלתי הבנה גדולה שהגיעה מבחוץ וחדרה לליבי שבאופן קבוע נסדק ומתקן את עצמו,
הובנתי לעיתים שלא כהלכה.
כאילו אני מנסה לטווס את עצמי במסע חיזור מטורף עם מציאות מקבילה.
ובכן, הלב הזה רוצה למצוא את מקומו.
הכמיהה הגדולה לשלמות ורוגע בעוד העולם הולך ונחרב מסביב,
במיוחד כאשר הקליפה החלה להיסדק והרגש חזר להיות חשוף.
היא שגרמה לי לרצות לנוח ולשקוט.
ובדיוק ברגע הזה,
פרץ אדיר של השתפכות ושיתוף פרץ החוצה.
וזה מעודד שישנם אנשים שדואגים לי אחרי הכל, גם שאינם עדיין מכירים אותי או בי.
וכמה שאני אשמח להכיר אותם.
אותך במיוחד !
ואם הגעת לשורות אלו, לפחות את מכירה אותי עכשיו הרבה יותר.
והאבן איבדה ממשקלה והפכה לקלה יותר.
עכשיו יש קצת הקלה.