אני קורא המון על פניות לא ראויות בעיקר של זכרים,
גם על פרופילים ותיקים וגם על כאלה שמצויין בהם שאין שום רצון לפניה ובכל זאת עטים על הפרופיל כמו להקת קופים.
יש פה ושם גם שיימינגים עם הסתרה שעולים בכל מיני פוסטים, וקשה לי להבין את אלה שפונים בצורה בוטה ומגעילה.
יש המון דרכים להיות גם ישיר וגם מנומס.
ובכלל אם מישהו מוצא חיבור כלשהו דרך תמונות וכתיבה, עצם הפניה היא בדיקה של היתכנות לראות אם תהיה הדדיות כלשהי, סקרנות או משיכה.
בהתחלה,
אני משתדל להיות מנומס,
משתדל להיות ענייני,
משקיע בבחירת מילותיי.
חשוב לי להיות מובן,
אני עונה בכנות,
מציג את עצמי באמת ולא משקר על מי שאני.
[כשאדם משקר הוא קודם כל משקר לעצמו, האמת חזקה מהכל]
אבל לי אישית ככל הנראה יש בעיה של מינון!
בכתיבה שלי הפירוט רב מידי עוד מההתחלה,
אז נכון שאין שם בוטות, והפניה מכובדת וזה כמובן עדיף.
אבל אני חושב, שעודף אינפורמציה וכתיבה רבה לפעמים יכולה לעייף או להרגיש מנוסחת מידי כמו חסרת רגש, אמיתות ונשמה.
ואם בכל זאת אני מקבל תשובה, ( תשובה עניינית לא איזו קביעה מטופשת שמגדירה אותי מישהי שאינה עוד מכירה כמאונן מקלדת או הגדרה כלשהי ששייכת פה לקהילה)
אז אני מודה, כאחד שלא יצא לו להגשים הרבה האדרנלין נותן קיק, והדופק מואץ, והמחשבה הופכת לפחות בהירה!
לרוב "זכר" כשהוא מקבל יחס מעצם ההתרגשות הוא הופך ל"שכח"!
ואני לפעמים שוכח שהיא לא מכירה את ההומור שלי, ושלא תמיד קל להעביר את הכוונה בכתיבה.
התלבטות קשה אם להיות קצר וקולע, או לכתוב מהלב בלי פילטרים כפי שאני.
כתיבה מהלב יכולה גם להיות מתומצתת בהתחלה, זה לא יהפוך אותה לפחות כנה.
אז אני חושב, שהפשרה תהיה צשפט קצר וקולע או פסקה.
שתתאר מי אני בקצרה, ואת סיבת הפניה.
אבל מצד שני מה הסיכוי שמי שבצד השני שמקבלת מאוד כאלה ביום בכלל תשים לב לקיומך?
בעיה
[מתנצל בפני כל מי שקרא עד כאן על כתיבתי הגרועה]
