מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

 הרגשתי פורה יותר כשדיברנו,

ההתכתבויות היו כמו מתנה.

שני מוחות דלוקים ועומדים,

משהו התחיל לקרות סוף סוף באמת

רגע לפני שהתחלתי לפשל.

עברו כמה שנים מאז הרגשתי פורה ככה,

כמה שנים של שהיה בעולמות אחרים.

ועכשיו כל שהייתי מבקש,

זה להרגיש שוב את השיפור והדיוק,

הרגשות העזים והיצירתיות המתפרצת... בזכותך!

דמייני שאת עוברת בכלביה של כל הכלבים שננטשו לגורלם,

רדומים ומשועממים עד לנקישת העקבים הראשונה שנשמעת בחלל המתחם.

כשתעברי על פני הכלוב שלי,

אכשכש בזנבי במרץ עד שלא אוכל ללכת ישר.

אתסכל בך בעיניים רטובות בתמהיל של עצב אושר ותקווה.

בבקשה.

אמציני אל חיקך🙏

אנחנו נעשה הסכם דברים קטן, 

שום דבר לא מחייב.

הרי אין לנו מה להפסיד לשנינו, 

מעצם הנסיון נוכל רק להרוויח, ואם לא הרי נחזור שנינו למצב הקודם.

אותי בכלל לא מעניין איך את נראית, אני מחפש את החיבור שיאפיל על הכל.

שכמו במכת אדרנלין הקצב לב יגבר והתחושה תהיה כמו ריצת אמוק לתוך אור גדול ..

ואולי גם לא... לא באמת יש לי מושג המגובש סופית.

ה"לא" הזה כרגע נמצא כרגע כבר אצלינו בכיסים, מקסימום נרוויח "כן" !

אז קבענו שאביא לך זר פרחים ויין אדום יבש שאת אוהבת.

נתת לי כתובת ונקבת גם בשעה הרצויה, " 18:37 בדיוק תצלצל בפעמון! אל תאחר! תראה למלכה שאתה יודע לדייק, לא דקה לפני ולא דקה אחרי!"

הסיכום שלנו היה כזה, אני מגיע עם הפרחים והיין,

את פותחת את הדלת ובוחנת את השליח.

אם תמצאי לנכון שהצעצוע שווה בדיקה תשאלי "אתה רוצה לשתות משהו?" 

אם לא תגידי "תודה, על המשלוח" ואבין מכך שלר מצאת בי דבר ועניין, אומר שלום בנימוס, אסתובב לדרכי ואיעלם.

אם תציעי לי שתיה ותזמיני אותי להיכנס יהיה עליי לקבל את ההחלטה :

אני יכול לסרב בנימוס ולומר שאינני צמא ובכך לסגור את העניין.

או שאחליט להסכים להצעת השתייה הסמלית המזמינה אותי להיכנס.

ובכך הוחלט וסוכם מראש מבעוד מועד בינינו ! 

בשלב זה, ברגע שאני עובר את מפתן הדלת, אני נכנס,לטריטוריה שלך! אני מתנשל מכל זכויותיי להחליט, אני מוסר את עצמי לידייך ומיד מובל!

אם אני עובר את הדלת, אני נכנס מיד למבחן!

אנחנו ניגשים למטבח, את שולפת מהמקרר בקבוק מים קר ושולחת יד ארוכה לארון המטבח הגבוה,

 ממנו את שולפת כוס זכוכית שקופה ומוזגת מים קרים לתוכה.

את מפילה בכוונה מגבת שהייתה מונחת על השיש לרצפה. ואני מיד!

באינסטינקט!

יורד למטה לרצפה להרים בשבילך אותה.

ומיד כשבאתי להרים את המגבת, נעל עקב אדומה עליה דרכה.

אני מתמהמה לרגע מתבונן, ומרגיש יד מלטפת את ראשי, בהתחלה ברוך אבל היד המלטפת נעשית מיד כבדה.

ואני מרגיש את ראשי נדחף אל הרצפה אל מול הנעל האדומה!

ואז התעוררתי

לפעמים אני נזכר, 

באהבה הישנה.

כמה שהצלחנו לחלוק,

והמחסומים שנוצרו מפער השנים והעולמות הרחוקים מהם הגענו.

אף פעם לא רציתי לפגוע בך,

תמיד היית נראית לי ילדה טובה וחכמה שעברה דבר או שניים בחייה, שצילקו את נפשה.

אנו נושאים בליבנו את הצלקות השקופות,

מסתירים ושומרים, לא כל אחד יכול לראות.

השתדלתי שלא להפוך לאחת מאותן צלקות שקופות.

וניהלנו מערכת יחסים אינטנסיבית ארוכה,

לפעמים רגועה ולפעמים פרועה.

אבל לא הגעתי למקום הזה, 

שאוכל לשתף אותך בכמיהה שלי החזקה.

התלבטתי אם להכניס אותך לעולם הזה,

העולם בו אני לפעמים כותב, ולפעמים חולם.

ומרגיש חופש לתת קיום לתאוות הטרופות שמקננות בנימי נפשי.

לא ידעתי אם זה עלול לצלק אותך, או איך תקבלי את הסטייה.

ואנחנו כבר לא יחד הרבה זמן.

ואני עדיין לפעמים חושב עלייך ותוהה איך את מרגישה.

אחרי כל הנסיונות,

מאחל לך שתמצאי אהבה גדולה.

ועכשיו אני מרגיש שהייתי רוצה לתת נסיון ולמצוא התאמה,

אבל כאן הכל ישר חשוף, כאן יש סוג של הגדרה.

ומוחי משתבש כשאני כותב,

ויוצא לי משהו עילג ולא קשור לשום דבר.

מנסה לכתוב משהו אחד ומתוך התת מודע,

מגיע איזה כח מוזר שמשנה הכל והורס את המטרה.

אז אני כותב דבר אווילי,

אולי בסוג של כוונה,

ואומר לעצמי שניסיתי.

אבל בעצם שום דבר לא היה...

מעולם לא שלחתי תמונה מבלי שביקשו ממני,

אני תמיד משתדל לפנות בנימוס וכבוד לאדם בצד השני.

אני סבור שבמיוחד כשאתה מחפש פרטנרית למערכת יחסים אמיתית, מישהע שתוכל לבטוח בה ולהתמסר לה.

ואתה נכון להפוך לאדם יותר טוב כי יש לך תמריץ ענק שמעודד אותך להשתפר עוד.

זלזול, התעלמות ושליחת תמונות בוטות, תיאורים גרפיים של ציפיות ודמיונות שלך סביר שיביאו לפגיעה לחסימה.

ההפך הגמור של המטרה לשמה אני כותב ומנסה להשקיע בהודעה.

לפי מה שנקרא כאן די הרבה בכתבים, רוב הזכרים המצויים עוד נשארו על העצים. קרובים לדוד שימפנז.

מטיחים את הבוטות המגעילה שלהם לכל עבר, וכשיש כל כך הרבה כאלה גם מי שמנסה לפנות בצורה מכובדת נתקל לרוב בחומה בצורה.

אתם הורסים לכולנו! 

פעם בתקופה, זה שוב מתעורר אצלי.

הרצון העז והכמיהה למצוא את השקט הזה והחופש שנמצא חבוי בחבלי השליטה.

ואני מתחיל לקרוא פרופילים, ופותח את עצמי לקלוט השראה.

וכשמשהו מתעורר אני גם יודע להרגיע, ובמעמד הפניה אני משתדל לעשות הפרדה בין הדמיון לבין ההודעה.

אז אני מבין שיש המון סיבות שבגללן לפעמים אני לא מקבל אפילו תשובה. 

היום קיבלתי גם חסימה, (מהודעה מנומסת ומכבדת שכתבתי) ואני יודע שלא בהכרח אני הסיבה.

לקחתי נשימה,

אני מבין את הסביבה בה אני נמצא.

אני משער שאצל מלכות שמקבלות 1000 הודעות רובן בוטות ומטומטמות חלקן פוגעניות ומטרידות. מנגנון הסינון עובד מהר.

מצד אחד עצוב לי על המצב וכמות הפגיעה הקיימת,

אבל אולי יש בזה גם סוג של פילטר טוב.

הרי כל התחלה נתקלת בגישה בוחנת בשניה הראשונה,

ברירת המחדל היא שלילית לפי רוב המקרים.

וכשהם הורסים גם לי ולשכמותי את כל ההתחלות,

למעשה נדרש מאמץ מוקפד יותר בשביל לעבור את המשוכה הראשונה.

אבל זה כל כך קשה בינתיים,

ונדרשת סבלנות גדולה.

אני קורא המון על פניות לא ראויות בעיקר של זכרים,

גם על פרופילים ותיקים וגם על כאלה שמצויין בהם שאין שום רצון לפניה ובכל זאת עטים על הפרופיל כמו להקת קופים.

יש פה ושם גם שיימינגים עם הסתרה שעולים בכל מיני פוסטים, וקשה לי להבין את אלה שפונים בצורה בוטה ומגעילה.

יש המון דרכים להיות גם ישיר וגם מנומס.

ובכלל אם מישהו מוצא חיבור כלשהו דרך תמונות וכתיבה, עצם הפניה היא בדיקה של היתכנות לראות אם תהיה הדדיות כלשהי, סקרנות או משיכה.

בהתחלה, 

אני משתדל להיות מנומס,

משתדל להיות ענייני, 

משקיע בבחירת מילותיי.

חשוב לי להיות מובן,

אני עונה בכנות,

מציג את עצמי באמת ולא משקר על מי שאני.

[כשאדם משקר הוא קודם כל משקר לעצמו, האמת חזקה מהכל]

אבל לי אישית ככל הנראה יש בעיה של מינון! 

בכתיבה שלי הפירוט רב מידי עוד מההתחלה,

אז נכון שאין שם בוטות, והפניה מכובדת וזה כמובן עדיף.

אבל אני חושב, שעודף אינפורמציה וכתיבה רבה לפעמים יכולה לעייף או להרגיש מנוסחת מידי כמו חסרת רגש, אמיתות ונשמה.

ואם בכל זאת אני מקבל תשובה, ( תשובה עניינית לא איזו קביעה מטופשת שמגדירה אותי מישהי שאינה עוד מכירה כמאונן מקלדת או הגדרה כלשהי ששייכת פה לקהילה)

אז אני מודה, כאחד שלא יצא לו להגשים הרבה האדרנלין נותן קיק, והדופק מואץ, והמחשבה הופכת לפחות בהירה!

לרוב "זכר" כשהוא מקבל יחס מעצם ההתרגשות הוא הופך ל"שכח"! 

ואני לפעמים שוכח שהיא לא מכירה את ההומור שלי, ושלא תמיד קל להעביר את הכוונה בכתיבה.

התלבטות קשה אם להיות קצר וקולע, או לכתוב מהלב בלי פילטרים כפי שאני.

כתיבה מהלב יכולה גם להיות מתומצתת בהתחלה, זה לא יהפוך אותה לפחות כנה.

אז אני חושב, שהפשרה תהיה צשפט קצר וקולע או פסקה. 

שתתאר מי אני בקצרה, ואת סיבת הפניה.

אבל מצד שני מה הסיכוי שמי שבצד השני שמקבלת מאוד כאלה ביום בכלל תשים לב לקיומך?

בעיה

[מתנצל בפני כל מי שקרא עד כאן על כתיבתי הגרועה]

הייתי רוצה לדעת מה את אוהבת,

מה עושה לך טוב.

שאדע להכיר אותך לרמה שלא תצטרכי לומר מילה.

שתספיק גחמה קטנה, סימון מזערי או רמיזה.

ואדע לממש את הכוונה!

הייתי רוצה להרגיש איך זה להיכנס למעגל של נתינה,

להתמכר להרגשה הזו תוך כדי סחרור.

כשהטווח תחום על ידך באחריות ובשליטה.

להעלות את הרף בהדרגה,

להתמכר ליחס, לדיבור, לריח, לכאב, למגע.

אני אופטימי לרוב,

ומתרכז בלחוות את הרגע עם תקווה,

בלי ציפיה.

עם מוכנות להיות מופתע,

לחיוב או לשלילה.

ושאדע להאט קצת את ההיסחפות, 

בעיקר בהתחלה.

לאגור את האנרגיה עצורה בשבילך, 

ושהמינון יהיה בשליטתך.

.

והיום...

היום כבר פחות.

פחות,

שווה לחיות.

אני קורא הסטוריית שיחות... איתך.

וזה מרגיש שהדחקתי ושכחתי,

ונתתי לשנים לעבור.

כסות הזמן כשכבת אבק המצטברת על מקומות עזובים.

אבל עכשיו אני קורא את ההסטוריה,

והייתה שם עוצמה לא מוסברת (לי).

ולא הבנתי, איך נתתי לדברים להיעלם?

כנראה שהתקרבתי פעם אל השמש,

הרגשתי שאני עלול להישרף.

ברחתי . . .

בהרבה אגדות יש לפעמים איזה קמע שמחברים שני חצאים בהתאמה ואז העולם משתגע המציאות מתבקעת ואנרגיה רבה משתחררת וכולם יודעים ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

ואני יודע שכמו בסיפור סינדרלה...

איפשהו בעולם, ישנה אישה אחת. שכף ידה בדיוק בגודל המתאים לאשכיי.

וכשהיא תתפוס ותהיה התאמה....

ושום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר :)

בתור אחד שאינו פעיל יותר מידי, עוד לא יצא לי לחוות

את הדבר האמיתי לאורך זמן.

מערכת יחסים עוצמתית עם אישה חזקה ומובילה,

תחושת שחרור ובטחון.

אני חושב שאני נמשך לניגודים, אני אוהב את המתח שנוצר בין שני קיצונים.

לפחד מלכאוב ולרצות את זה,

לאבד שליטה אך לתת אותה למישהו/י אחר/ת.

לכתוב הודעה... להעז לנסות.

לפחד מלאכזב את הצד השני, ולאכזב את עצמי יחד עם זה.

לפני שמנסים המצב הקיים הוא סוג של "לא", אין קיום ואין יכולת להעריך היתכנות. במצב כזה אני יודע שצריך לנסות. כי אין מה להפסיד. ה"לא" כבר ישנו בכיס והאופציה השונה יכולה להיות "כן". 

לפני שמנסה, אני נמצא במצב שמרגיש חי עולמות שונים במקביל כאשר אני נע ביניהם והאחוזים כל הזמן בחלוקה מתמדת. פעם 70/30. פעם 30/70  שום דבר לא מדוד באמת. לפעמים שני העולמות מתקיימים במקביל בו זמנית בעוצמות כמעט שוות.

כאשר אני מדמיין סיטואציה של מפגש בדיקה ראשון, שהתרגשות מציפה והנשימות כבדות.

שהיא אומרת משהו, ואתה יודע שכל תנועה שלך עומדת למבחן. שאתה רוצה להצליח, שאתה יודע שיהיו טעויות וחשוב שתדע לפצות עליהן בדרכים יצירתיות.

עוד לא עמדתי למבחן, ובדמיון תמיד אני יכול לעצום עיניים או להניח לזה. במציאות אין ממש לאן לברוח, ואני גם לא רוצה לברוח לשום מקום. 

מעניין איך אגיב לטון שלה, אם תהיה לי הזדמנות להתמכר לריח שלה, האם היא תדע מה היא גורמת לי להרגיש? האם הכניעה והנתינה תהיה עטופה בתחושת בטחון. שהיד תדע גם ללטף מידי פעם. שתהיה השקעה משני הצדדים ודאגה אמיתית.

חלום...

מעניין איך ואם אחזיק מעמד בהזדמנות כשהיא תבוא...

אחר כך נראה איך מתרגלים לשלב בין שני העולמות כאשר החלום הופך למציאות