מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

לפעמים אני נזכר, 

באהבה הישנה.

כמה שהצלחנו לחלוק,

והמחסומים שנוצרו מפער השנים והעולמות הרחוקים מהם הגענו.

אף פעם לא רציתי לפגוע בך,

תמיד היית נראית לי ילדה טובה וחכמה שעברה דבר או שניים בחייה, שצילקו את נפשה.

אנו נושאים בליבנו את הצלקות השקופות,

מסתירים ושומרים, לא כל אחד יכול לראות.

השתדלתי שלא להפוך לאחת מאותן צלקות שקופות.

וניהלנו מערכת יחסים אינטנסיבית ארוכה,

לפעמים רגועה ולפעמים פרועה.

אבל לא הגעתי למקום הזה, 

שאוכל לשתף אותך בכמיהה שלי החזקה.

התלבטתי אם להכניס אותך לעולם הזה,

העולם בו אני לפעמים כותב, ולפעמים חולם.

ומרגיש חופש לתת קיום לתאוות הטרופות שמקננות בנימי נפשי.

לא ידעתי אם זה עלול לצלק אותך, או איך תקבלי את הסטייה.

ואנחנו כבר לא יחד הרבה זמן.

ואני עדיין לפעמים חושב עלייך ותוהה איך את מרגישה.

אחרי כל הנסיונות,

מאחל לך שתמצאי אהבה גדולה.

ועכשיו אני מרגיש שהייתי רוצה לתת נסיון ולמצוא התאמה,

אבל כאן הכל ישר חשוף, כאן יש סוג של הגדרה.

ומוחי משתבש כשאני כותב,

ויוצא לי משהו עילג ולא קשור לשום דבר.

מנסה לכתוב משהו אחד ומתוך התת מודע,

מגיע איזה כח מוזר שמשנה הכל והורס את המטרה.

אז אני כותב דבר אווילי,

אולי בסוג של כוונה,

ואומר לעצמי שניסיתי.

אבל בעצם שום דבר לא היה...