מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

 לארבעים שנה אשקוט אם אוכל לעמוד בזה,
אעבור לגור במגדל השעון.
ולא אצא ממנו לעולם !
יביאו לי ניירות, שמן ומעט מזון,
ותפקידי יהיה לדאוג שהזמן לא יעצור מלכת.

אוכל מעט ולא אזוז הרבה,
בכדי לשמר אנרגייה קלורית. 
אדאג שקפיצי המנגנון יהיו תמיד מתוחים,

אשמן את גלגלי השיניים ותושבות הצירים ואת המיסבים.
ובזמני החופשי אכתוב את עצמי לדעת. . .

ורק בעבור שבוע שבו יפסיקו מחוגי השעון לזוז, כשלמטה יריחו את ניחוח הגופה.
יפנו את שייריי ויחליפוני במנגנון אוטומטי סולארי.
אז גם תגיע שעתה של המגירה להיפתח.

וגם אם יפוצו כתביי ויתגלגלו ברחובות,
ינסו לדבוק בעוברי אורח,
על מנת שיאמצו אותם לחיקם

כשאני כבר לא כאן לטפחם. 

דעו לכם,
אף פעם לא מאוחר מידי בשביל לכתוב...
אף פעם לא מאוחר לשום דבר...
עד שמאוחר מידי !