מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

ברצוני לספר לכם על (אולי) פיצול הקשב המתרוצץ במוחי.
הבנתי מרוב מכריי שכנראה אני מעבד נתונים מעל לממוצע.
לפעמים (או לרוב, תלוי בתקופה) אלו נתונים שאין בהם כל תועלת ממשית, והדבר היחידי שאני מוצא מועיל בהם, זה שאותם נתונים עוזרים להרגיע אותי.
אני מעסיק את עצמי לא בכדי שלא לחשוב יותר מידי, אלא בכדי שלא לחשוב עד ליצירה בטעות של מציאות הגיונית (לי) אחרת.
כי אני יודע שאם אצור אחת אז תהיה היא מורכבת לפרטי פרטים, כי אני לפעמים פרפקציוניסט,
ויכול להיות שיהיה קשה לשלול אותה.

אני אוהב את השמיים על כל מה שקשור בהם,
אוהב להסתכל על דברים מעופפים.
גם אני מעופף לפעמים.
בשעות שאפשר והראות טובה, מצליח לראות לווינים.
מטוסי צבא ? את חלקם מזהה לפי רעש מנוע.

אבל לא רק שמיים.
בכלל אני אוהב להסתכל מסביב.
להריח את הפריחה בעונה זו.
לדגום את האוויר של מקומות שונים.
הסקרנות נשארה כמו של ילד.
סקרנות, היא שהביאה בעבר למחקר וקידמה את האנושות.
ובשבילי היא נותנת לי משהו להתעסק איתו בראשי.
וזה בסדר,
בדרך כלל אין שום בעייה עם זה, כשאני חושב עם עצמי.

היא אספה אותי מהרחוב הצונן,
היה זה יום אפרפר ויפה,
האוויר היה נקי מאוד,
ריח חרדלים ושאר פריחות של חורף.
נסענו לאחד מגגות העולם.
להיות איתה, כבר עושה לי טוב.
עד לרגע לפני שאספה אותי,
הייתי בהתארגנות אל מול מחוגי השעון.
אני והמחוג של השניות בדקנו ללא הרף מי יגיע ראשון ליעדים בהסתדרות ובהכנות.
ואנחנו מדייקים! 
בכלל לא אופייני לרחפן שכמותי 😄
ועכשיו בדרך כשאני לצידה, כבר אינני מרגיש את הזמן, תחושתו חומקת לה ממני ברגע שהיא מגיעה.

ובאחד מגגות העולם,
עכשיו כשאני איתה,
מתחילה בתוכי המלחמה,
ואני חייב להתרכז !

אתם מבינים ?
אני עכשיו נמצא איתה ומתמסר, והנתונים לא מפסיקים גם כאן.
כי פתאום עובר מטוס, והראש פונה לחפשו,  זה רפלקס אני מסביר.
היא אומרת לי לשתוק.
אני מכניס את ראשי לנשום את שיערה,
לנשום את צווארה.
ועוד רעש,
 של ציפור הפעם, ואני...
אני לא שומע ציפור,
אני שומע צוצלת !
ואני איתה...
מניח ראשי על כתפה.
אומר לה שאני מצטער על המבטים החלולים,
כשהיא רואה אותי חושב.
מבקש לנשק את צווארה, ומקבל אישור.
לתת לעולם להיעלם ולהתרכז רק בה.
אני נמס בידיה,
היא מרגישה אותי.
וברקע רעש של מטוס קרב נוסף שאני מזהה.
כל כך קשה...
לוקח לי זמן להתפקס.
עיניה הטובות מבחינות שקרבות מתרחשים בתוכי, והיא מרגיעה אותי.
כשאני מספר לה שאני זוכר בעל פה רצף של 16 ספרות עם שתי נקודות עשרוניות ופסיק אחד, והן של נקודת הציון של המקום בו ראיתי אותה לראשונה.
היא שוב אומרת לי לשתוק, ומרגיעה...
אני לוחש "אם את מכניסה את הרצף הזה בחיפוש בגוגל ישר מופיע...."
"ששששש... תירגע"
אני שותק וצולל לתוכה כמבקש מקלט.
בינתיים לפחות מצליח להיות שם בשבילה,
וככל שאני יותר בשבילה כך גם השקט שורר בי, סוג של שקט כזה שובב.


המזל הגדול שנפל בחלקי, שפגשתי אותה.
ושהיא יודעת שאני מוחק עשרות מחשבות ונתונים חסרי משמעות כשאני איתה.
שאני נאבק בתוך ראשי, כדי להיות שם בשבילה.
לשרת אותה.
בזכותה אני מנצח קרבות, שבדרך כלל אבודים.

עד שהגעתי למקומי הטבעי, עם הראש נעול בין רגליה.
הספקתי לספור 14 מטוסי קרב,
איילים, ושפני סלע, ושמעתי צוצלת.
ועכשיו אני סוף סוף 100 אחוז.
ובמקום הזה הכל שקט.
לא מטוסים ולא איילים ולא ציפורים ולא חרדלים ופרחים.
החום שלה, הריח שלה,
רק היא,
והשקט הסוער בתוך שנינו.