מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

לאותן מילים אבודות שחלקן אבדו במצולות, 

חלקן נשרפו באש תותחים, 

או נפלו משמים מפורקות ומפוייחות.

חלקן הגדול נחשבו, 

ואבדו במבוך הנימים שבגוף.

חלקן לא הספיקו להבשיל למשפט, 

לא יצאו אף כמילים בודדות.

השקט הגדול שבתוך הראש מורכב מהמון מילים שקופות,

והשקט הזה יש לו סאונד משלו, 

ואלו צלילים שגם אנשים חירשים מסוגלים לשמוע.

רוחות רפאים של מילים שלא נאמרו מתהלכות ומזיזות חפצים בתוך מוח רדוף.

ואין בזה שום רוגע,

וכולם עומדים שקטים,

ממתינים שהטקס יגיע.

אוויר צפירות חמים, 

ותחושת החמצה נוראית מלווה את היעדרותם של המילים האבודות.

ואין להן אפילו מצבה אישית,

את הפרחים אפשר להניח להן למרגלות המונומנט.

ויש לפעמים,

שזה מרגיש כאילו...

הן מביטות על כולנו מלמעלה,

מאשרות בחיוך מהול בעצב.

מבינות שבחלל שהן השאירו,

אנו נישא בנטל ובכובד משמעותן 

עם ביטוי או בלי.

עד אחרית הימים.

אם יש גן עדן למילים אבודות, 

דאגתי בחיי לאכלס בו כמה וכמה דונמים של מילים שקופות.