בתרגול אומנויות לחימה קלאסיות, ובמיוחד כשעומדים מול יריב, יש רגע אחד שבו הכל קופא.
היפנים קוראים לרגע הזה Ma (間). זה לא סתם "מרחב ריק"; זהו המתח המדויק שבין הפעולות, השקט שבין הנשימות, המקום שבו הכל אפשרי ושום דבר עוד לא קרה.
שופנהאואר , שהושפע רבות מהמחשבה האסיתית, דיבר על ה"רצון" ככוח דוחף, עיוור ולעיתים מייסר. אנחנו רצים, כובשים, משיגים. אבל הדומיננטיות האמיתית – זו שמסובבת ראשים בחדר מבלי לומר מילה – נמצאת דווקא ביכולת להשהות את הרצון הזה.
יש סוג של שקט שאינו מעיד על היעדר רעש, אלא על נוכחות של משהו גדול הרבה יותר. זהו השקט של משהו שלא זקוק לתנועות מיותרות כדי להוכיח את קיומו. כשאתה לומד להרגיש בנוח בתוך הריק, בתוך ה-Ma, אתה מקרין הילה שקשה להתעלם ממנה: שילוב בין שלווה עמוקה לבין דריכות חייתית. זהו שקט שבו כל נשימה נספרת, וכל מבט נושא משקל.
המסוכן והמרגיע מתקיימים כאן זה לצד זה בפרדוקס מהפנט. המרגיע נובע מהידיעה שיש כאן עוגן, יציבות שלא מתערערת מהרוח; המסוכן נובע מהתחושה שמשהו "טורף" רובץ מתחת לפני השטח. זהו הצד האפל המרוסן, לא כזה שמתפרץ ללא שליטה, אלא כזה שעבר אילוף קפדני. זוהי ההבנה שמתחת למעטפת המנומסת והמלומדת, קיימת היכולת להחריב, המיומנות להכריע, והדיוק המדעי לחתוך בדיוק בנקודה הנכונה.
העוצמה הזו אינה מופגנת לראווה, היא מרומזת בעמידה זקופה אך נינוחה, בדרך שבה היד מונחת על הניצב, ובקור הרוח שבו מתקבלות החלטות. אדם כזה אינו מפחד מהתהום שלו; הוא כבר ביקר בה, מיפה אותה, והפך אותה לחלק מהממלכה שלו. כפי שגרס ניטשה, כוחו של ה"אדון" אינו נמדד בשימוש בכוח, אלא בריבונות עליו.
בסופו של דבר, החופש האמיתי הוא היכולת לבחור בשלווה לא מתוך חולשה, אלא מתוך דומיננטיות מוחלטת. כשיש לך את כל הכלים להיות הסערה, הבחירה להיות השקט היא המעשה העוצמתי ביותר. זהו רגע של חירות אלוהית כמעט – לדעת שהשליטה נמצאת בידיים שלך, ושהעולם סביבך יכול לנוח בבטחה, רק כי אתה בחרת בכך.