מה הסיפור שלנו עם כאב?
מדוע הוא כה מסקרן? ומושך?
הרבה לפני שגילתי את עולם הבדסמ התחלתי להתאמן בקרטה ואח"כ באומניות לחימה שונות ומשונות.
כאב הוא חלק מהאימון היום יומי.
להבדיל מבדסמ, אתה לא אמור להכאיב או לקבל כאב בכוונה תחילה, אלא הכאב מגיע כחלק מהאימון, בד"כ בהפתעה.
באימון אתה גם מכאיב וגם כואב - "מתחלף" (-:
אני חושב שמי שנשאר בתחום ומתאמן ברצינות חייב לפתח יחסי אהבה (או אהבה-שנאה) לכאב.
אי אפשר להתעלם ממנו.
כל עבד שקיבל בעיטה לביצים משולטת, שינסה לדמיין שהשולטת שוקלת 100 קילו של שרירים והיא מיומנת בלבעוט - לא משהו שאתה יכול להתעלם ממנו.
בבלוגים שונים שמנסים להסביר את המשיכה לכאב מדברים על אנדורפינים. אני לא חושב שזה מספיק.
האדרנלין אולי מסביר למה אני נהנה בקרבות, ולמה אני מסוגל להמשיך "להלחם" אחרי שספגתי כאב רציני, אבל אני בוודאי לא מקבל הנאה מינית מכאב, כמו שנשלטים מקבלים כאן.
אני חושב שאני צריך לחקור את זה פעם. אולי אני אמצא לי מתחלפת ונרביץ אחד לשני עד שנגמור D-: