ההנאה שבהתמסרות
שליטה זו אשליה. אינך יכול לשלוט בדבר בסביבה החיצונית שלך, במקרה הטוב אתה יכול, לנהל את רגשותיך ומחשבותיך.
כאשר יש לך צורך בשליטה, הצורך למעשה שולט בך והופך אותך לבובה על חוט.
בסופו של כל יום אתה מגיע למיטה רצוץ ומותש מהמאבק, מההישרדות, ובבוקר אתה לא רוצה להתעורר ליום נוסף של מלחמה.
רק כשנוותר על הצורך בשליטה ונתמסר לחוסר האונים אז נהיה בסינכרון מפני שאין במה לשלוט. דוגמא מצויינת לכך היא אופן ההחלצות ממערבולת, כאשר אתה נקלע למערבולת, אין לך במה להאבק או לנסות להיחלץ, ככל שתאבק יותר – כך תאבד יותר את כוחותיך ותגביר את סיכוייך לטבוע, "כיורד ים ותיק" שמעתי שהדרך היחידה להיחלץ היא לתת למערבולת לקחת אותך, להגיע לתחתיתה ומשם לצאת אל מחוצה לה.
איך נזהה שאנו במערבולת? מתי נדע שאנו פועלים מתוך הצורך שלנו בשליטה, או צורך קרוב? כאשר נחוש שאנו עובדים קשה, או קצת כמו שוחים אל מול הזרם.