חזרתי עכשיו (מאז נובמבר שעבר) ממסיבת בדס"מ.
הכל היה שונה, ישר חיפשתי את "זקני השבט" לא היו הרבה מהם אך הם היו לי לעוגן.
הלכתי לבד כי רציתי. אמנם יש ביני לבין אהובי מעט נגיעות מהעולם הזה.
ליידי מוד הגיע, ושוב ראינו אחת בשנייה מעיין השלמה של הופעה חד פעמית.
חוויתי את ההצלפות שוב, את הכאבים בפטמות.
את העונג שבילתי ניתן לספק, ואת התחושת ביטחון החזקה תחת ידייה.
אני אמנם מתמסרת לאהובי.
אבל הלילה הזה, בתוך כל הרעש, העונג והכאב.
הבנתי דרך החוויה, שזה לא פשוט.
אני מתמסרת אליך וניל, ואין ברצוני ללמדך כי לא באתי להיות לך למורה.
אתה יודע, זה לא פשוט להתמסר לוניל, כי אין לך את החוויה וכמה שתבין, עדיין אם לא תחווה לעולם לא תדע.
לפעמים עולה בי פחד מוות לקבל ממך סטירות,
ומיני פחדים קטנים אל מול "המיומנות המקצועית" שרכשתי דרך החוויה האישית.
ובראש שלי עולות שאלות המחץ:
"ומה אם הוא לא יהיה מוכן לדברים שיצאו מתוכי? כמה שהוא קשוב ומקסים,
האם הוא מוכן לשם באמת? האם הוא יביא את עצמו כאיש אוהב ולא יהפך פתאום למטפל??"
רצון גדול לקרוא לך "אדני" לכל החיים ולנשק את כפות ידייך בהתמסרות ועונג, אל מול רצון גדול לקרוא לך "אהובי" לכל החיים.
אז כנראה שיהיו השניים, וכנראה שאחד מהם יהיה דומיננטי יותר.
הכל כנראה יהיה, אך מעט שונה.
לא כמתוכנן וגם לא כרגיל.
ללא החוקים ומוסכמויות.
למרות שעדיין כמה חוקים יושבים בטאבו.
אהבתי לראות את עצמי היום, נקייה מהרבה תחושות שצפו באותם התקופות.
רק חבלים קטנים של געגועים אל המוכר והידוע.
היום התנפצה לי האשלייה האישית שהתמונה תראה כפי שהייתה ושכחתי שמאז זרמו הרבה מים בנהר.
ובעיקר אהבתי את הטיקה, חשתי בשני העולמות בו זמנית.
כולכם מהווים בעבורי מורי דרך.
שולחת חיבוק ואהבה
ליליאן
לפני 15 שנים. 15 באוגוסט 2009 בשעה 2:57