כתר ומלכות עולם

היום, מתעוררת למציאות.
מבינה שאיחרתי לעבודה... לא נורא זה מה שזה, כן, לקיחת אחריות ובלי הלקאות עצמיות מיותרות...!
טוב שהלכתי לעבודה אחרת על היום הזה הייתי משתגעת.
סיימתי, הלכתי הביתה להתארגן מכחישה מעצמי שהיום הרופאה הולכת להכאיב לי..
ליידי מוד באה ללוות אותי.
מדברות על הא ודה והא ודה... ואין לזה סוף..
מגיע טורי בדיוק שמוד הלכה לרגע אחד. אומרת לכוולם שיגידו לה שתיכנס לחדר.
הרופאה העדיפה שאהיה לבד, כי זה יעשה לי טוב.
היא מתחילה למשש לי בשד.. אאוץ תפסיקי.
אז היא מפסיקה ואומרת "עדיף שתלכי הביתה".
"למה? לא,לא. תמשיכי בבקשה"
"אל תעשי הרבה רעש את מבהילה את האנשים בחוץ"
טוב בסדר...
כל פעם שהיא התקרבה הסצנה הבאה פשוט חזרה על עצמה ...
היא מתקרבת אני צועקת "לא לא לא" אז היא מפסיקה, ואני חוזרת בי בתשובה של "טוב טוב... פעם אחרונה בבקשה.."
בסוף היא הרדימה לי את האזור עם ספריי שהקפיא אותי.
ביקשה ממני לא להסתכל, לחצה לי באזור אחר לגמרי בכדי לאלחש... ואז אני מתנשפת בקצרים קצרים
היא שואלת איפה אני עובדת, מה אני עושה? סטודנטית?
חוץ מלומר אהההה לא הצלחתי להגיב.
יצאתי מהחדר, ליידי מוד והחבורת זקנים מסתכלים עליי ואני מתפקעת שם מצחוק בלי דמעות.
(למי שלא הבין, כשאני בוכה זה נראה לעין כצחוק)
ליידי מוד לוקחת אותי החוצה לרעשים של קינג ג'ורג' אני – זומבי מהלך.
מה? אה? איפה אני? ירוק אדום? מה אכפת לי.. אני לא פה!
אאוץ' הציץ שלי עושה לי צמרמורות.. חתכו לי אותו בפנים עמוק...
זה יותר נפשי מפיזי.
נתקלות ברוני בעל הנולימיט הוזמנתי לשוקו ולברור לשלומי. שמענו ממנו בשורות טובות ומשמחות והמשכנו משם הלאה..
ליידי מוד מעבירה אותי חנות חנות בקינג
ואני כמו זומבי אחריה...
כמו זומבי, אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי – סשן בפני עצמו.
והנה, אני כאן.
אחרי לקיחת חתיכה מהשד השמאלי שלי, בעוד עשרה ימים ידברו אלי ויאמרו לי מתי יהיה ניתוח.
אז עכשיו שאף אחד לא יתקרב לציצי שלי!
פיזית, נראה לי שאני בסדר...ואני יותר במנוחה נפשית...
איזה יום...לא נגמר לי?

NL
לפני שיצאתי ללימיט השותפים שלי יושבים להם ככה בסלון מדברים על הא ודה וכלמיני שטויות שקשורות לבורסה.
כל שנייה יוצאת ועוצרת את השיחה בלהראות להם את הלבוש הזנותי ושאילת השאלות – מה יותר זנותי? זה? או זה?? או אולי שניהם יחד??? עם גרביים בלי גרביים...?
קיצור שיגעתי להם ת'שכל. ולא מספיק להם גם התייעצתי איתם היכן יהיה יפה לתלות את השוט החדש בסלון,
זאת הייתה בעצם הצהרה שאני הולכת לתלות שוט בסלון ואין להם הרבה מה לעשות עם זה.
ז ה - מ ה - י ש. תתמודדו! : )

הולכת ברחובות האפלים ביותר שיש בת"א לדעתי.
מכוסה בשכבות על שכבות שבטעות לא יעצרו ויחשבו לרגע שאני זונה או בקטע.
(בנינו לא שזה עזר כל כך)

אחרי הלילה של מסיבת הפורים שעשתה לי טוב והשאירה טעם של עוד.
ריפר מביא לי שוט ואומר לי "תשתוללי".
יששש הלילה אני מלכה!
מממ.. בעצם, אפשר לחטוף כמה ספנקים לפני שאני נותנת??
אז jue נתנה לי קצת וטוסיק ובבטן? מוזר, זה לא היה כזה מסוכן כמו שחשבתי.
אבל למי היה זמן לחשוב? כבר חטפתי.

מסתובבת עם השוט, איש גדול וחצוף חשב שמותר לו הכל. ומנסה לקחת לי את השוט מהיד ועל הדרך גם אומר - "בואי אני אראה לך איך מצליפים, תסתובבי"
לך תזדיין!
אז החטפתי כמה ספנקים לכל מיני עוברי אורח.
דום אחד היה מוכן להשפיל את הטוסיק שלו בפעם הראשונה בכדי לקבל מליליאן תשומת לב. .
מממ דיי מעניין הסיפור הזה.
ראיתי את ליידי מוד, החזרתי את השוט של ריפר חזרה למקום הימצאו, שינוח קצת, וגם אני.
כי בא לי ליפול לרגליה של ליידי מוד.
אז נפלתי.
והיה מדהים.
גם אני הבאתי עוד כמה מכות בטוסיק.
בת זוגתו של ג'וליאן המשיכה את הסשן שליידי מוד עצרה.
וואו תשמעו, הזוג הזה הוביל אותי לספייס שגם כשיצאתי מהלימיט האנדורפינים המשיכו לזרום בנימים הקטנים של המח... משו משו!

המשכתי את הלילה לאורגיה כייפית, קצת שונה ממה שאני מכירה בדרך כלל... אבל זרמתי והיה לי תענוג של ממש. במיוחד כשמדובר באנדורפינים

: )
שבוע של קסם.

קמתי לבוקר רגוע אחרי כמה ימים מסיביים ביותר.
זה התחיל בלקיחת אחריות על החלטה מאד חשובה אם כן לפתוח את הקליניקה או לא.
שההחלטה שלי עמדה בכך שזה ישנה את ההחלטות של ארבעה אנשים ואפילו את מקום מגוריהם.
אז נבהלתי ולא ידעתי מה לעשות ולאיזה צד שבי להקשיב, עזבתי את הכול והלכתי לחברה שתעביר לי דמיון מודרך, וכך אחרי שהספק הלך בחרתי לבטל את כל הקמת הקליניקה בכדי לפתוח בעתיד קליניקה ממקום יותר מאוזן ובטוח.
לפני שנסעתי צפונה מצאתי את עצמי מתבחבשת בין כל מיני נושאים מוסריים שלא קשורים אליי ממש, אך כן שהיו סביבי.
לקח לי לילה לעקל את כל מה שהולך סביבי ולהחליט החלטות ולבחור להתמקד בעיקר ובתמציות הנכונות.
בבוקר בקיבוץ היו לי מפגשי טנטרה עוצמתיים.
אפילו שמרוב שזה היה מפתיע וחזק ישבתי לי לאיזה חצי שעה לפרוק את זה בבכי. בכי טוב!
לא האמנתי שאני יכולה באמת להגיע למקומות הללו מבלי להתאמץ כמו פעם.
אז כן, כשאני מפסיקה להתאמץ ועוברת את התהליך באופן ספונטני מבלי לחשוב על סוף כל שהוא או להגיע לאיזה שהוא סוף, הדברים נעשים חלקים וזורמים באופן טבעי.
אימא מתקשרת ומפתיעה אותי, היא מספרת שהיא קנתה אוטו חדש והיא מעבירה לי את האוטו שקנתה ממני אז בזמנו. ללא כל תשלום. אז קיבלתי אוטו במתנה, האוטו שעבר איתי את הימים היפים של חיי.
ואני מאמינה שלא סתם עכשיו קיבלתי אותו. אלוהים זומם לממש לי את רצונותיי : )

לא יכולתי לחשוב יותר מידי, נחתי לי קצת עליתי על רכבת וחזרתי ישר לתוך מציאות תל אביבית.
והנה חבר חזר מהודו ולונדון, נחת אצלי בבית וניסה לעשות לי מעשים מגונים, כמו להשפיל למשוך לי בשיער וכל מיני השפלות למיניהם.
אוי, אני אחרי חוויות טנטריות,
נכנסתי למדיטציה קלה ועברתי עימו פאזה התחלתי בחיבור בנשימות והתעלות המיניות...
מממ לא יודעת, זה היה קצת אחר ממה שאני מכירה. בכל זאת, בדס"מ ושילוב טנטרה כשאני בדרך כלל הדומיננטית בטנטרה ונחשבת כסאבית בחוויות הבדס"מ כרגע.

ורק עכשיו התחיל לי השבוע, חוזרת לעבודה הרגילה שמקרקעת לי את כל מה שהולך סביבי.
עדיין לא יודעת מה לעשות עם האוטו.
אולי זה יתרום לי עם כל הבדיקות של השדיים שלי והאינטנסיביות שיש בחיי.
יש לי עוד הרבה מה לעשות שאני דוחה אותם לפעמים הבאות.
מספיק להיות במרתון, בריאות הגוף והנפש שלי בהרבה יותר חשובים.
טוב, לפחות קיבלתי אישור מהרופא לקבל הצלפות בציצי אז זה כבר מראה שהציצי במצב סבבה.

יופי לי טופי לי...
בשנטי ובנשימה מודעת,
שבה הביתה, פנימה אל עצמי.

ולכולם, אהבה מאהבה 😄

יום שישי שעתיים לפני הלימיט, הזמן היחיד שבו אני מגששת בצ'אט ואומרת שלומים למכרים.
מישהי כבר מנסה להתלבש עליי ולהיות למלכתי... מעניין איך זה קורה?
ואני חשבתי שרק דומים בקהילה כאלו.

הגעתי ללימיט לשם שינויי בלבן, למה? ככה בא לי! יום האישה לא?

ליידי מוד כבר ממתינה בבמה, דוגי מצרף אותי כשידיי ורגליי קשורות בניילון הנצמד.
והנה מתחילה לה הופעה, הופתעתי כש009 התיישב לו בפינה והוסיף כמה אביזרים מכאיבים.
תשמעו, בהופעה זאת לא הייתה הצגה, אומנם הופעה קצרה ולא נכנסת לעומק, אבל כאב לי, והפרצופים שפניי הציגו היו אמיתיים לגמרי.
אפילו אני כאחת שלא נקראת קהל, הרגשתי שזאת הייתה הופעה יפיפייה.
גיששתי בעיניים לחפש את מורדיל, הפרוז’קטור אילץ אותי לשוב לסגור את העיניים : )

חיבוקים נישוקים מכולם ובירור שאני בסדר גמור, אפילו רקדתי קצת בבמה עם ליידי מוד.
אני מתהלכת עם תחושה שעוד הצובט פטמות מונח לו שם.
היו הרבה מחמאות,
בעיקר רקדתי היה לי נעים ושמח, עוד הספקתי לדבר עם כל מיני אנשים.

חזרתי לרקוד, ליידי מוד השתובבה עימי קצת.
הלכתי לבר, מישהו שם התחיל לשאול מלא שאלות ולתת מחמאות.
לא הייתי מרוכזת כשהברמן שאל מה אני רוצה – תאכלס מה אני מבינה במשקאות?
אז אמרתי לו שייתן לי משהו שלא כזה ממסטל, אז שוב הוא שאל מה? איזה?
וההוא מימיני ממשיך לחפור לי, עצמתי עיניים נזכרתי שיש לי לונג גדול בסלון עוד שארית מהשותף הקודם של ייגרמייסט (ככה כותבים?) וזה מה שביקשתי, כי זה השם היחיד של משקה שיכולתי להעלות באותו רגע.
אז הנה שוב שאלות – באיזה כוס תרצי? מה אני מבינה? אז הצבעתי על מה שהיה הכי קרוב לעין שלי. זה היה שוט גדול (מסתבר).
שתיתי, המשכתי לרקוד, העברתי את חצי השוט למי שרוצה אף אחד לא רצה אז שתיתי את מה שנשאר...
הדבר היחיד שהיה חכם מצידי לעשות הוא לברוח למטבח ולצעוק שם שאני מסטולה ואני לא יכולה להתמודד עם זה.
ומשם עברתי הרבה ידיים מטפלות ותומכות – כל אחד נתן ממה שהוא יכול.
כולם שאלו שאלות, זכרתי את מה שאמרו לי, לא זכרתי למה לא הוצאתי הגה מפי...? למה באמת?!?
וכלום , ליליאן = שתיקה.
הרבה התנצלויות והבטחות שאני לא אשתה יותר.
לפחות לא ייגרמייטר.
אז ליליאן, פעם הבאה כאת רוצה לתפוס ראש, תתפסי את אחד החברים ובקשי מהם לבחור את המשקה טוב?
ובלי סרטים, היה נעים ונחמד שכולם אבל באמת בלי יוצא מן הכלל טיפלו, דאגו, לא הניחו לך לרגע עד שנרדמת בתוך חדר חשוך ומוגן.
ותעשי לי ולעצמיך טובה קטנה
תפסיקי לכתוב לעצמיך כל הזמן,, את לא באמת סכיזופרנית.. בסדר?
חחח

מצידו השני של המראה –

ועכשיו אני, שניצבת מולך. רואה אותך, בגופך הערום.
שדייך שעודם ניצבות לפנייך מהוות לי פתיחות, פתיחות אל שדיי שניצבות לפניי.

כורעת ברך אני לפנייך אשה, אהובה ומסורה, שניצבת לפניי כמראה.
בהתגלמות אשה שקורנת ומעניקה כמטען החיים.
בהסתכלות אל ענייך רואים מבט של מישהי אחרת, מפעם.
מעוטרת בגדי כותנה בצבעי אדמה. שיערך שופע על גופך. תלתלייך הוד והדר.
בעוצמת הפשטות,הרוך והטבעיות מכל, כמו אלה שמכילה כל דבר.
תנועותייך מגיעות מתוך התחברותן אל אמא אדמה.
ורוחות החיות רצוא ושוב נושבות אל סחר-חורייך. משרה בי ביטחון ומקום להערצת האחד.

חייתיות, יצירתיות, חושניות, יצריות ואיתנות.

ביום שבו אתקרב ואהיה בנגיעה עמך, מבחינתי השמיים הם באמת אינם הגבול.

והאדמה לא באמת תהיינה קיימת אולי רק עבור הגשמיות.

אוהבת

הצד השני שמול המראה.

טוב, אז אחרי שבוע מפרך וגדוש בכל מיני גוונים, וקצת עירבוביאדה מכל דבר.
אני יכולה כמעט להוריד את ההילוך השבועי ולשחרר לניוטרל 😄

לא אכפת לי אני הולכת לחגוג הלילה ולשחרר את כל מה שמציק לי בראש כי תאכלס הכל בא לי מהראש.
גם הקריזה של הפוסט הקודם יצא מהראש שהתפרש לרגשות ואפילו כאבים.
אז שמחה שאני כאן,נמצאת בתוך הקיים ולא מה היה ומה יהיה כי גם ככה זה לא ישנה את המצב.

כיף, יהיה שוב שחרור בנולימיט, הלילה אני שוב מופיעה עם המלכה ליידי מוד (המהממת)
ארגיש איך אין מחר - ואפסיק לחשוב על כל המחר הזה חחח למרות שלמחרת בבוקר יש לי עבודה 😄

שטויות.
חזרתי אל עצמי, זה העיקר והחשוב מכל!

יש לי תחושה שהאדמה תחתיי ממש, אבל ממש רועדת.
הלכתי לרופא, הוא מישש את שדיי, בדק, לחץ ועשה כל מה שאפשר בכדי לברר מה שלומן.
והנה הוא מסמן לי איקס באזור השד העליון השמאלי שלי ואומר, כאן צריך לעשות ניתוח.
תקשיבו אני לא כזאת תינוקת, באמת! יש לי כוח לסבול ולקבל את הדברים.
אבל הפעם לא יכולתי שלא לשתוק לעולם הזה... אוף! לא רוצה, זה כואב, זה סבל.
לא בא לי! לא כיף שם בחדר הניתוח.
תמיד ברגע האמת כשאני כבר מגיעה לשם שוכבת במיטה מניחה את ידיי בצדדים
וכשהפרוז’קטור נדלק זהו - ליליאן לא קיימת יותר, רק הגוף של ליליאן שולט.
רעידות, בכי, פחדים,צרחות,תחנונים....אוףףף
עכשיו רע לי ומרגיש לי כמו סוף העולם של ממש.
אז ניסיתי להיות חמודה לעצמי ופינקתי את עצמי בבית קפה ולהצחיק את כולם עם האיקס על הציצי שלי לא הייתה לי כזאת בעיה.
גם עשיתי קניות והכנתי הרבה קוסקוס לשחרור אמיתי במטבח (אישה מה לעשות?).
חשבתי שאולי יבואו אורחים והם יאכלו וזה לא קרה.
אז יש לי עכשיו כאבים באמצע בין הלב לקיבה, מין כאב נפשי ושל תחושת כבדות ומועקה.

בדרך כלל אני בהלקאות עצמיות... אבל עכשיו.?
תחושה של סוף העולם

כותבת לך ממעמקי נשמתי, אלוהים.
אין לי איזה שהוא ספק בך – אני באמונה שלמה אלייך.
מאמינה שהינך הובלתני אל מקום המצאי.
אני כאן, דירתי השתנתה. טהורה בטוהר גדול.
אנשים (מלאכים) שהתחלפו.
החתול (שיקופי) הלך.
הלכלוך עימו יצא החוצה.
בייתי שלי פתוח לפניי ופרנסתי אינה מהווה לי עוד מכשול וסיכון.
שנתיים הייתי נזירה, לא העזתי אפילו לדבר על זה.
ובפנים עמוק ידעתי שמשהו חסר שיוצר בי חוסר איזון.
והנה אני נמצאת כל כולי שבוזה אל תוך המניות שבי.
היא שוב פורצת לה ובגדול – לא מתכחשת יותר למה שחלק ממני שייך וקיים בגופי.

מאמינה בהובלה שלך, במפת דרכי נשמתי.
בגבורתי הגדולה, בחופש, בחרות לכל!
גופי משקף את יעוד נשמתי – ואולי בזכות כאב – כאב טוב ובריא, אגיע לעוד רבדים.
רבדים שלא הייתי מסוגלת לגעת בהם.

עם כל כאביי נשמתי שאני חווה כעט, בגלל הדממה הפנימית שנמצאת בתוכי.
שהיום אני אמנם מטפלת באחרים שרוצים, ויוצרת עימם מפגשי מודעות עצמית ויש הרבה אנשים שמאד מעריכים את מקומי. שלפעמים אינני מסוגלת לשמוע את הפידבק החיובי.
גם כי גיליתי שכאן, בבדס"מ, אני היא המטופלת והתלמידה ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

מאמינה שלך/לי יש את הזכות לגבורה, ליעוד, למטרת נשמתי שחפצה תמיד לשיפור, תיקון וצמיחה.
ומי כמוני וכמו כל אדם שגדל עם הזמן יודעים טוב מאד שלצמוח זה גם כואב – ולפעמים גם בסבל מסוים.

אז מה אומר כאן לסיום וסיכום?

כל כולי,
הודיה

חוויותי בנו לימיט מסתכמים בפשטות
טוב מטוב, שחרור, כיף, והמון שחרור הקונדליני (למי שיודע)
היו הרבה אנשים חדשים צעירים ומתוקים, בפעמים הראשונות שלי היו הרבה מבוגרים מבאסים כאלה עם המון סטיות מעצבנות.

אני מגלה שהופעותיי על הבמה ומול צופים בכלל, מעניקות לי כוח סיבולת בהרבה יותר גבוהה מאשר באחד על אחד.
וכנראה שם המפתח להרפות מהשולטת שבי ובאמת באמת להתמסר לצד השני ולהישלט באהבה.

בתקופה האחרונה אני חשה שאני לא ממש כנה עם עצמי, ואף משקרת את עצמי בכל מיני דרכים מניפולטיביות של עשייה מרובה ומילויי סיפוקים קצרים ורגעיים.

יש משפט שהוא מדהים בעיניי שנלקח מתוך ספר היצירה מקווה שקלעתי עם הציטוט ואם לא תסלחו לי.
"בלום לבך מלהרהר בלום פיך מלדבר ואם רץ לבך מלהרהר שוב אל המקום שממנו באת"
בלימה?
(כל אחד ועיניי המתבונן שלו- במילים פשוטות: פרוש חופשי)

מה שניסיתי להבהיר בפוסט זה שהמילים שלי לפעמים מכסות ומלטפות את מה שאינני מסוגלת להתמודד מולו.
אז בלימה!
או
בלי מה!

בנימה אופטימית, כפי שתמיד אני צופה זאת מראש
ללא הרבה מילים שמכסות
הולך להיות שבוע מאד מדליק
גדוש בחוויות, גדוש בעשיית אהבה ויצירה.

ושיהייה שבוע מוצלח לכל קוראי הפוסט.
מאהבה
ליליאן...

אני והבלוג, בזמן האחרון נהיינו חברים די טובים.. בדרך כלל אני יורדת על כל העולם האישי שלי.
והבלוג שלי- הוא מאד יודע להכיל זאת.
אז ראשית כל תודה.
המשך יבוא...