כתר ומלכות עולם

היום, מתעוררת למציאות.
מבינה שאיחרתי לעבודה... לא נורא זה מה שזה, כן, לקיחת אחריות ובלי הלקאות עצמיות מיותרות...!
טוב שהלכתי לעבודה אחרת על היום הזה הייתי משתגעת.
סיימתי, הלכתי הביתה להתארגן מכחישה מעצמי שהיום הרופאה הולכת להכאיב לי..
ליידי מוד באה ללוות אותי.
מדברות על הא ודה והא ודה... ואין לזה סוף..
מגיע טורי בדיוק שמוד הלכה לרגע אחד. אומרת לכוולם שיגידו לה שתיכנס לחדר.
הרופאה העדיפה שאהיה לבד, כי זה יעשה לי טוב.
היא מתחילה למשש לי בשד.. אאוץ תפסיקי.
אז היא מפסיקה ואומרת "עדיף שתלכי הביתה".
"למה? לא,לא. תמשיכי בבקשה"
"אל תעשי הרבה רעש את מבהילה את האנשים בחוץ"
טוב בסדר...
כל פעם שהיא התקרבה הסצנה הבאה פשוט חזרה על עצמה ...
היא מתקרבת אני צועקת "לא לא לא" אז היא מפסיקה, ואני חוזרת בי בתשובה של "טוב טוב... פעם אחרונה בבקשה.."
בסוף היא הרדימה לי את האזור עם ספריי שהקפיא אותי.
ביקשה ממני לא להסתכל, לחצה לי באזור אחר לגמרי בכדי לאלחש... ואז אני מתנשפת בקצרים קצרים
היא שואלת איפה אני עובדת, מה אני עושה? סטודנטית?
חוץ מלומר אהההה לא הצלחתי להגיב.
יצאתי מהחדר, ליידי מוד והחבורת זקנים מסתכלים עליי ואני מתפקעת שם מצחוק בלי דמעות.
(למי שלא הבין, כשאני בוכה זה נראה לעין כצחוק)
ליידי מוד לוקחת אותי החוצה לרעשים של קינג ג'ורג' אני – זומבי מהלך.
מה? אה? איפה אני? ירוק אדום? מה אכפת לי.. אני לא פה!
אאוץ' הציץ שלי עושה לי צמרמורות.. חתכו לי אותו בפנים עמוק...
זה יותר נפשי מפיזי.
נתקלות ברוני בעל הנולימיט הוזמנתי לשוקו ולברור לשלומי. שמענו ממנו בשורות טובות ומשמחות והמשכנו משם הלאה..
ליידי מוד מעבירה אותי חנות חנות בקינג
ואני כמו זומבי אחריה...
כמו זומבי, אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי – סשן בפני עצמו.
והנה, אני כאן.
אחרי לקיחת חתיכה מהשד השמאלי שלי, בעוד עשרה ימים ידברו אלי ויאמרו לי מתי יהיה ניתוח.
אז עכשיו שאף אחד לא יתקרב לציצי שלי!
פיזית, נראה לי שאני בסדר...ואני יותר במנוחה נפשית...
איזה יום...לא נגמר לי?