כתר ומלכות עולם

כותבת לך ממעמקי נשמתי, אלוהים.
אין לי איזה שהוא ספק בך – אני באמונה שלמה אלייך.
מאמינה שהינך הובלתני אל מקום המצאי.
אני כאן, דירתי השתנתה. טהורה בטוהר גדול.
אנשים (מלאכים) שהתחלפו.
החתול (שיקופי) הלך.
הלכלוך עימו יצא החוצה.
בייתי שלי פתוח לפניי ופרנסתי אינה מהווה לי עוד מכשול וסיכון.
שנתיים הייתי נזירה, לא העזתי אפילו לדבר על זה.
ובפנים עמוק ידעתי שמשהו חסר שיוצר בי חוסר איזון.
והנה אני נמצאת כל כולי שבוזה אל תוך המניות שבי.
היא שוב פורצת לה ובגדול – לא מתכחשת יותר למה שחלק ממני שייך וקיים בגופי.

מאמינה בהובלה שלך, במפת דרכי נשמתי.
בגבורתי הגדולה, בחופש, בחרות לכל!
גופי משקף את יעוד נשמתי – ואולי בזכות כאב – כאב טוב ובריא, אגיע לעוד רבדים.
רבדים שלא הייתי מסוגלת לגעת בהם.

עם כל כאביי נשמתי שאני חווה כעט, בגלל הדממה הפנימית שנמצאת בתוכי.
שהיום אני אמנם מטפלת באחרים שרוצים, ויוצרת עימם מפגשי מודעות עצמית ויש הרבה אנשים שמאד מעריכים את מקומי. שלפעמים אינני מסוגלת לשמוע את הפידבק החיובי.
גם כי גיליתי שכאן, בבדס"מ, אני היא המטופלת והתלמידה ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

מאמינה שלך/לי יש את הזכות לגבורה, ליעוד, למטרת נשמתי שחפצה תמיד לשיפור, תיקון וצמיחה.
ומי כמוני וכמו כל אדם שגדל עם הזמן יודעים טוב מאד שלצמוח זה גם כואב – ולפעמים גם בסבל מסוים.

אז מה אומר כאן לסיום וסיכום?

כל כולי,
הודיה