כתר ומלכות עולם

הלכתי לי ברחוב, ראיתי כלבים חמודים וכתוב על הבד שהונח עליהם "אני מחפש בית"
עומדת ומתבוננת לי בפינה. וואו, ההתלהבות הגדולה של הכלבים ועל הצפייה שכבר יקחו אותם.
העיניים שלי לא יכלו לעמוד מול הרחמים שלי, דמעות גדולות יצאו מתוכי.

היה לי יום קסום במיוחד יחסית, יום מדיטטיבי למדיי. הכל שקט רגוע ונעים.

שוב, יוצאת לי ברחוב רואה איש כועס ואכזרי
עם קבוצה גדולה של כלבים גדולים ומדהימים.
עם השרשרת של הקולרים שלהם הוא מכה ומכה... על סתם, באמת שסתם!
אז חשבתי לעצמי. כל הכבוד הוא מטפל ודואג להם, מצד שני ממרמר להם את החיים ועל כל סנטימטר, חונק להם את הצאוור מבלי התראה מוקדמת.
עדיף שלא יהיו איתו.

כמה כעס יש באדם אחד?
להתבונן על סאשן זה סבבה, יש בזה משהו.
גם בחיים עלו לי תשוקות ואכזריות מסויימות והכל בגדר שליטה עצמית והקשבה.
אבל הסיטואציה הזאת?
זה לא מעורר אצלי כלום, חוץ מעצבות ואפילו עצבנות.
כולם דומים וסאבים של כולם!
אבל למה על חיות? למה??

אני מרחמת על הכלבים
וגם, גם על האיש שמתאכזר אליהם מתוך אומללות!!
כוסאמק!
..............................