כתר ומלכות עולם

ערב שישי, סגורה ומכונסת בתוך עצמי.
אחרי שקיבלתי טיפול מאד מאסיבי ומאתגר.
לא מסוגלת בקושי לדבר עם עצמי, חבר מתקשר – בואי למדורה בצפון.
האמת, כן, חשבתי פעמיים לפני שהחלטתי.
בוכה, קושי בלבטא את עצמי לעצמי.
משחררת מטען מול דרקון אדום, מצליחה דרכו לומר את מה שלא העזתי לספר לעצמי.
מעט הוקל לי דרך משחק חשיבה שהוא שיחק עימי.
נזכרת שאת התשובות אקבל במדורה שבצפון, יהיו שם האנשים הנכונים עבורי. המורה המיוחד שלי לטנטרה.. הוא מכיר אותי, הוא לא יפחד לשקף לי ולהציב מראה למולי.
זהו, שגם מזה חששתי כל כך.
הנה נוסעים, כל הדרך בוכה, משחררת עוד ועוד מטענים.
לא מדברת, שתיקה.

יש מדורה, לא מרגישה שמגיע לי לשבת אל מולה.
למה?
אני צריכה לעבוד מאד קשה בכדי שאעריך את הישיבה אל מול המדורה.
אני צריכה לראות את ההתפתחות שלה, ואיך שהיא לאיטה מעצימה עוד להבה ועוד גחלת.
כאב לי על עצמי שכך אני חושב, שכך אני מעריכה את עצמי.
שתיקה.
ידעתי שאם לא אסתתר כולם יזהו אותי וישאלו לשלומי.
וזה בסוף מה שקרה..
כל השאלות, החיבוקים ואיך שהשתנתי..
כמה אהבה אנשים יכולים להוציא ברגע אחד?
שתיקה.
מתבוננת על המורה ומזהה שהוא רואה אותי.
רואה היכן אני, הוא אפילו יודע שאני בבדס"מ.
מדברים, אני מתפרצת בזעם..
הוא שותק, שתיקת החכמה.
ושוב,
אני שתיקה.
לאחר מס' דק' של שתיקה, הוא אומר את כל מה שלא העזתי לומר לו.
ברחתי משם בדרכים מניפולטיביות, אל המדורה..
מתבוננת,
שתיקה. ואין לי שום רצון לדבר אפילו עם עצמי!

אני בבית, הרופא אמר שהכול בסדר, אין לי איזה סרטן, לא שחשבתי שיש !

סוגרת מעגלים על מעגלים.

שוב, צריכה להחליט החלטות חשובות, עבורי ועבור אחרים...
דיי אני לא רוצה להיות אחראית על כל העולם – רק על עצמי!
עזבתי את הכול –
לטובת עצמי,
לטובת הדרך שלי.

פוסעת לעבר השקט הנפשי...