כשטוב לי אני עוד פחות כותבת. וטוב לי, כמה שטוב.
כבר תקופה דיי ארוכה שטוב לי. גם כשמאוד עמוס עדיין טוב.
ויש מישהו שגם עושה לי מאוד טוב, וזה מפחיד אותי, או מבלבל אותי.
וככל שאנחנו מתקרבים יותר אחר כך כשאני לבד פתאום הפחדים נראים גדולים יותר, כמו כשהשמש שוקעת.
הוא דומה לי, ואולי דווקא בגלל שהוא כל כך דומה לי באמפתיה שלו שאני נזהרת שלא לקחת ממנו כלום.
אני אוהבת כשהוא נותן לי - אני אוהבת לתת לו, אבל יש בי איזו זהירות שלא רוצה לקחת ממנו יותר.
נדמה לי שזה חלק מהחופש. אני רוצה לדעת עליו הכל, אני רוצה לספר לו הכל עלי, ואני לא יודעת איך להתחיל לספר לו אותי.
כי הוא כבר יודע את כל הדברים הגדולים, אלו שמחכים בדרך כלל לפני ששולפים אותם החוצה, האונס, הסרטן, השליטה..
וכי פתאום כשאנחנו יחד המילים נעלמות לי, בורחות להן כמו עכברים קטנים.
אני רוצה לדבר איתך על השליטה, אני רוצה לדבר איתך על למה בפעם האחרונה פתאום זה היה לי כל כך קשה. אני רוצה לעבד יחד איתך את הדברים.
ואני יודעת שאתה לא תפגע, אני יודעת שזה הכל נאמר במסגרת ה"משחק" אני יודעת שזה לא אמיתי, ועדיין כל הדברים הנהדרים האלה שאני יודעת, שאני מצליחה להבין עם המוח שלי לא בדיוק יושבים לי בלב. ואתה אומר לי שזה בסדר שלפעמים הדברים שאני רוצה הם גם הדברים שלפעמים עושים לי רע, אתה מבין את הפער הזה נראה לי. ואני רוצה להגיד לך שאני סומכת עליך ושאני גם צריכה עוד זמן. עוד זמן לבנות את האנחנו לפני שאנחנו משחקים במגרש המשחקים של השפלות וכאב. אמרתי לך שמפחיד אותי להיות רק. והבנת גם שלפעמים זה בדיוק מה שאני צריכה גם להיות רק, להיות מסוגלת להביא איזו פאה מאוד מסויימת בי לביטוי איתך.
אני יודעת שככל שתראה יותר פאות שלי הפער יצטמצם. יהיה לי יותר קל לרדת את המדרגות הללו. זו לא תהיה כזו מתיחה. ואני רוצה. ואני גם רוצה להמשיך לשחק שם, כי אני לא רוצה שיהיה לנו משהו שהוא מחוץ לכללים. ולפעמים אני צריכה שלא תכאיב לי. לפעמים הלב שלי גם ככה תקוע לי בגרון והמילים לא יוצאות לי, ואני מרגישה את היד שלך בתוכי, אני מרגישה אותך מחזיק אותי ומקלף אותי מהפנים החוצה. ואני מרגישה שאתה רואה אותי.
אני רואה אותך. אתה כל כך יפה. אתה כל כך יפה. אני אומרת לך את זה הרבה, אתה פשוט כל כך יפה מבפנים החוצה.
אני אוהבת שאני יכולה לחלוק איתך את השמיים. ואני אוהבת כשאתה דואג לי, וגם כשאתה מאכיל אותי.
ואני שמחה שאני מצליחה לעשות לך טוב. זה טוב לדעת גם. כי פתאום איתך, אני לא בטוחה שאני מצליחה לגעת בך כמו שאתה צריך. פתאום איתך אני מרגישה חסרת ניסיון.
ואיכשהו כשאנחנו במיטה, בחושך, אחרי הכל. כשאני רגועה, אז הכי קל לי לדבר איתך. השיחות שלנו ברגעים הללו אהובות עלי במיוחד.
אולי בפעם הבאה נתחיל שם.
אני חושבת שיש דברים שאני רוצה, אני רוצה להשאיר אצלך מברשת שיניים. אני רוצה להשאיר אצלך את התרופות שלי כדי שאני אפסיק לשכוח לקחת אותן.
אני אולי אפילו רוצה להשאיר איזו חולצה. לא הרבה. אני לא חושבת שהדברים האלה לוקחים מהחופש שלי או שלך. אני לא חושבת שחופשי זה לגמרי לבד.
אני חושבת שחופש אמיתי לא מוגדר במגבלות שכאלה. הוא פשוט מה שאתה רוצה וצריך מה שאתה בוחר להיות נוכח בו.
אני לא רוצה מישהו שיגביל אותי, אין לי ציפיה מבן זוג להיות הכל עבורי, אני חושבת שזה חשוב להיות אדם מלא בפני עצמך. נראה לי מתיש העול של להיות הכל עבור מישהו, ההכרח להתפתח לאותם הכיוונים ביחד. אני רוצה את החופש גם להיות אחרת. וגם להיות לבד. אני לא נלחצת איתך, אני לא מרגישה שאני צריכה להיות מישהי אחרת ממי שאני. עם איפור ובלי איפור, בנעלי בית כמו שסבתא שלי אמרה.
אנחנו מדברים את אותה השפה, כמו שיונה וולך כתבה.
אני לפעמים מרגישה גדושה ומלאה, פשוט עולה על גדותיי.
ואני שומרת על עיניים פקוחות ורגליים על הקרקע, כדי לא להסחף בסיפורים שאנחנו נוטים לבנות לעצמנו בראש תלושים יותר ופחות מהמציאות.
אני אעיר אותך כשאני לא נרדמת, ואתה תעיר אותי. וכשכואבת לך הבטן אני אניח עליה יד וארפא.
ואני אגיד לך כשלא מתאים לי להיות, ואגיד כשכן. ואתה תגיד מתי גם. אני לא רוצה שום מניפולציות, אין בהן צורך. אמרתי לך אני אוהבת את זה שאני לא מרגישה שאני צריכה לחשוב מה אתה חושב, או למה התכוונת. לקרוא בין השורות, לשחק את המשחק הזה. הדברים הם מה שהם. והשמיים ממש כאן.
התחלתי לספר לך והפסקתי באמצע כי נגמרו לי המילים, על השיחה שהייתה לי עם מנהלת שלי. על שיעורים שצריכים ללמוד ועד שלא לומדים אותם הם באים אלינו שוב ושוב. ורציתי כנראה גם לספר לך על השיעורים שלמדתי, והשתתקתי כי זה כבר ישן וחלק ממני, ולפעמים נדמה לי שהמילים הן מיותרות.
ורציתי לומר לך בעיקר שחופש הוא עמוד שדרה בי, הוא חלק ממי שאני. ושזה מפחיד אנשים. ושזה לא מפחיד אותי, והחופש שלך לא מרתיע אותי, כי אנחנו מדברים את אותה השפה. והבנתי גם למה היה לך חשוב לציין יחד עם החופש שאתה לא בעניין של פוליאמוריה. כי אנשים נוטים לחשוב שחופש הוא רק מילה מכובסת למתירנות או כל דבר שיש להם צורך להסתיר, לטשטש.