כמיהת הגפרור

תקשורת יכולה להיות דבר מאוד מרגש

במיוחד כשאתה אומר לה:

"את צודקת"

אני רעבה.

יש בי צורך לפשק ולדעת שהראש שלך ימצא את מקומו בין רגליי. יש בי רעב וצורך לגמור לך מול הפנים. שוב ושוב ושוב.

להסתכל על הריגוש המתוח שלך וללטף את הזין והביצים שלך לאט לאט ולהתמם כשזה לא עוזר להרגיע את הצורך שלך. ולפשק שוב רגליים כשזה מגביר את שלי ולתת לך שוב לטעום. 

אני נזכרת במשהו שכתבתי מזמן, ושהיום הייתי בוחרת חיה אחרת:

"בדרך הביתה פתאום חשבתי שהכוס שלי הוא דג. כלומר לו הכוס שלי היה חיה איזו מן חיה הוא היה. ולמרות שדג זה ממש לא סקסי זה בדיוק מה שחשבתי

הוא צוחק ואומר "למה? כי הוא רטוב?"
"לא"
אהה.. כי הוא מסריח?"
"נו.. לא לא.."
"אז למה?"
"כי כשאני חרמנית ככה, אז הוא נפער ומתכווץ על עצמו שוב ושוב ושוב בלי שום מודעות או כוונה, כאילו הוא דג שעושה גלו גלו גלו גלו" אני עוצרת להדגים "ולא יכול להפסיק, אתה יודע נו.. נושם כזה"

"נו זה לא מה שאמרתי.. בגלל שהוא רטוב.."

אתה כבר יודע אבל שזה לא דג, זו בכלל מפלצת.

 * האנגלים ידעו מה הם עושים כשבחרו באותה המילה לומר: לפשק וארוחת שחיתות

האור תמיד בנמצא, ככה זה כשאוהבים גם את החושך

הייתי רוצה לאפר אותך. 

הייתי רוצה למרוח את השפתיים שלך באודם ואולי לשים לך קצת שחור בעיניים. 

לא בשביל הנשיות בעניין, אתה גבר ואין לי עניין לעשות ממך משהו שאתה לא. 

לא, אני רוצה לאפר אותך כדי שתרגיש עד כמה אתה חור. שתשאיר סימן בוהק כמו הקו האדום בכנרת, כמה עמוק הגרון שלך באמת. כדי שתראה את הדמעות שיוצאות ממך כשאתה משתנק ונחנק ומתאמץ להשיג את הקו האדום של עצמך. 

אני רוצה לאפר אותך כדי לתת בך סימנים. שתבהה במראה תוך כדי שאני בועלת אותך, שלא תוכל להסיט את המבט מהידיעה שככה בדיוק נראית מוצצת. שתראה מה שאני רואה, בבהירות. ותאמין לי גם שם כשאני אומרת לך, שככה יפה לך. כל כך. 

הייתי רוצה לאפר אותך, לא כדי להסוות. כדי לחשוף ולקלף ממך עוד שכבה.

אתה כל כך יפה כשאתה מוצץ, תוך כדי ושניה אחרי.

יש את הרגע הזה של האחרי שאתה מחפש אותי במבט שלך, כמו עוגן.

אתה כל כך יפה ברגע הזה, הפה שלך פעור ונוטף וכל השכבות שלך, כולן נשרו. אתה חשוף כולך וזקוק. לי.

וכשהעיניים שלך מוצאות את שלי אתה לוקח נשימה כזו שממש אפשר לחוש איך היא מחלחלת בך ואתה סוגר את הפה בבליעה מהירה. כמו פתאום נזכרת שהוא נותר פתוח, וגם כשהוא סגור אתה נשאר פתוח וחשוף מולי. ממתין ומצפה ונרגש. אני רואה את השמחה במבט שלך, כשאתה רואה אותי מחייכת אלייך בחזרה. 

לפעמים אני רוצה לומר בוא נשכח הכל, ונהיה שני מטומטמים שנדלקים

בוא נזדיין ונקשיב למוסיקה ולהפך ושוב, נפצל אוזניות ונשב על הברזלים.

נחזיק ידיים ברחובות, פנסי רחוב שבורים

אני רוצה לפעמים סתם לדבר איתך, להרים חולצה ולרוץ לתוך הגלים ערומים.

לפעמים אני רוצה שנשכח הכל ונגלה מחדש, לא רק אחד את השני אלא גם את עצמנו. 

אני רוצה לומר לך עבר הרבה זמן ואני כבר לא בטוחה שאני מכירה אותי ככה שם.

פעם הייתי נערה, לפעמים עדיין, במיוחד כשאתה שולח לי הודעה באמצע יום עבודה וזה מרגיש כמו פתק מאחורי גב המורה. 

אני תוהה, גם אתה מחייך כמו מטומטם כשאתה מקבל ממני הודעות? 

לפעמים בא לי לשכוח הכל, לכבות את האור להתגפף איתך ולהרגיש את הפרפרים הרטובים האלה כשאתה מחליק יד לתוך התחתונים שלי ומעביר אצבע. מחזיק אותי בתנוחה שנוחה, לוחש לי לאוזן מה שתעשה לי. 

להתרגש, ככה, כמו שני מטומטמים, ששכחו

לכבות את האור ולהדליק נר, המים החמים ממלאים באדים את החדר, וילון האמבטיה הוא מסך בתאטרון הצלליות שלנו. ואפשר לשכוח את הקיץ בחוץ, את העולם. זה רק שנינו כאן והאור רך ומרקד. יותר חושך ותנועות ידיים מחליקות על עור רטוב. להצמד מתחת לזרם עירומים וחשופים ללפף אצבעות מסביב לזין שלך. להחזיק אותך ביד ולהרגיש אותך מתקשה בין נשימה לנשימה. להרגיש את הזרם מתחזק ואת תנועות הגוף שלך שלי היד שעולה ויורדת בסיבוביות בלתי נגמרת. מחליקה עליך היד שלך חופנת שד כבד ושפתייך נצמדות לפטמה. המים זורמים במפל קטן ממנה אל פיך. מים מתוקים לרוויה. לראווה. 

האצבעות שלך עוברות בין ירכיי בליטוף, בין הקפלים הרטובים, פנימה ושוב מבחוץ לאט יש זמן. הדוד מלא. 

העיניים מתרגלות לחושך הזה וכשאני פותחת עיניים אני יכולה לראות את הצל המוטל סביבנו מתפתל יחד איתנו. כשאין אור וחשוך אנחנו מדמיינים צבעים, עלים של עץ יראו לנו ירוקים רק כי אנחנו יודעים שהם ירוקים. למרות שבאין כמעט אור הזה הם בעצם שחורים לגמרי. הצלליות שחורות אבל לעיניים שלי אתה בוהק בצבעים. נשיקות רכות, פה שלא נסגר ונושק ברכות לכתף ושכם לגומחת המרפק ולצלעות הבולטות, עצם אגן אחת ולשניה. לרדת על הברכיים ולקחת אותך עמוק לתוך הפה. להרגיש אותך נשען אחורה ומתמסר לכל מגע. שלי. של יד ואצבע, של לשון ושפתיים, של טיפות מים עד שגם אתה כמוהם הופך רך ונימוח ונוזל במורד הגרון.

להרגיש את הלב שלך הולם כנגד ליבי. העור שלי הופך שקוף יותר ויותר הורידים בולטים יותר על רקע ואתה מעביר אצבע לשרטט אותם. אתה בולע את הנשימות שלי כשאצבעות מיומנות חודרות עמוק לתוכי ומוציאות ממני שברי אנחות עד שגם אני נוזלת לך בין הידיים. אצבעות קמוטות מרטיבות ואהבה.

בוא לא נתנגב, וכמו שאנחנו ספוגים אדים ורטיבות להחליק למיטה אני רוצה עוד. עוד. עד לרוויה.

כמו עכשיו, כל מה שאני רוצה זה שתשכב ואחליק אותך לתוכי עמוק

ערומים וחושך ותנועות וגוף בגוף יד ביד לשונות ונשימות ועיניים שלא משנה אם הן פקוחות

וזהו. רק ככה. לא הרבה. לא מעט. לא מהיר או עדין או אגרסיבי. פשוט. מחוברים בלתי אמצעים 

סתם ככה. 

כמו חיות אדם, כמו אני ואתה. כמו כלום לא משנה יותר 

מלבד הרגע הזה שיודע רק אמצעו 

הכל מרגיש לי עקום היום, ואני מוצפת עוד מאתמול בלילה.

לפעמים נדמה לי שכבר התרגלתי לזה, לזה שה בא ותופס אותי בהפתעה משום מקום. 

הצער הגדוש הזה, אני מוצפת מעל גדותיי ולא יכולה שלא לבכות את התלישות הזו והחוסר.

כמו צמח שמנסה לגדל שורשיי אויר או מים, כדי לנשום. כדי לאחוז. 

כמו צמח תלוש בלי אבא.

אני כבר רואה את הפניה לרחוב שלי ותכף ממש תכף אגיע הביתה כשהרדיו מחליט לנגן את השיר הזה של יהודה פוליקר.

זה שהיינו רוקדים איתו בכל רחבי הבית ועולים יחד על השולחן בסלון וקופצים לספה ובחזרה ורוקעים ברגליים ונותנים בכפיים. ואתה חסר לי. והאבל הזה אני מרגישה כל כך לבד בו ואין לי איך לחלוק אותו. אני לא יודעת איך לדבר אותו רק לבכות.

זה שיר כזה שמח והזכרון אחד מהטובים ביותר שלנו 

מתישהו הוא יעורר בי שוב שמחה אבל לא היום.

כל הפוסטים המיללים, מתאוננים, ונגזרותיהם על אי הצלחה בפניות, במציאה, ביחס המספרי, בכמה שלא הוגן, בוואטאבר..

אם זה לא חינני כמו מתי כספי בשנות ה70 אז חבל לכם.

ותרו מראש, שזה יהיה מבחן הסף שלכם.

כי אם כבר מיללים אז לפחות שיהיה בהרמוניה ועם קצב שיקפיץ את האפרו :)