כשאני בוכה ככה, אני רוצה שתספר לי במילים ותנועות לחישה, כל דבר. אני זקוקה להמהום המוכר של הקול שלך, של הידיעה שאני לא לבד בעולם. למרות תחושת התלישות הנוראית שעוטפת אותי כמעט כל לילה בזמן האחרון, מרעידה את הגוף שלי בבכי בלתי נשלט.
אני רוצה לספר לך, והמילים נחנקות בגרון, בקושי יש מקום לאוויר.
אני רוצה שתחבק אותי ותערסל, אבל אל תנגב לי את הדמעות. אל תלקק אותן. תלקק אותי, כן ככה, גם כשאני בוכה עדיין. תדבר אל הכוס שלי, בלשון ושפתיים ואצבעות. יש בו נקודה שאם תגע בה אני אבכה חזק יותר. וממש ליד ישנה נקודה שאם תלטף אותה אני אתרפה בין ידייך ואגמור.
תלקק בי דברי מתיקה ועונג, עד שהבכי יעלם ברעידות של עונג ואוויר יכנס לריאות. כי אי אפשר שלא לנשום עמוק כשאתה לוחש לתוכי סגידה ואהבה ומזכיר לי, לנשום.
השעון המעורר שלו מצלצל כמו נודניק כבר בפעם הרביעית ואז שלי מתחיל בנרגינתו גם כן. שנינו משתיקים אותם אחת אחרי השני ונאנחים ומתכרבלים עמוק יותר מתחת לפוך.
אני ממצמצת ראשונה ואומרת "זו ממש בחירתה של סופי"
הוא ממלמל, " לא קראתי את הספר, מה זה?"
- "אה.. היא צריכה לבחור.."
-
-
-
- "בשואה, מי מבין ילדיה יחיה ומי ימות, אתה יודע.. זו מטאפורה לבחירה קשה ובלתי אפשרית"
-
- "במחשבה שניה, זו כנראה לא בדיוק המטאפורה המתאימה לסיטואציה.."
הקול שלו מחייך כשהוא אומר "לא, לא, זה בדיוק מה שזה"
אנחנו רבים, מתווכחים. שני עקשנים גדולים שיודעים להתנסח היטב. ושותקים כשרע. אבל אנחנו מתווכחים ומתלהטים. ואני כולי בתוך הזעם המתוק הזה של להוכיח לך שאני צודקת. כשאתה מתעצבן בחזרה וזורק לי בטון הכעוס החלטי ויציב הזה שלך "לכי שימי פלאג".
יש את מה שמשפיל כי הוא משפיל. כי זה לא ממש יכול שלא להשפיל.
להשפלות יש נדבך נוסף, שזה משפיל שוב כי זה מגרה שזה ככה. והגירוי מזה הוא השפלה בפני עצמה.
ויש את הדברים שהם לא משפילים עד שהם כן. ושהם משפילים רק כי הוא רוצה שהם ישפילו. וזה משפיל אפילו יותר, כי זה לא שהוא עושה בי משהו שמשפיל אותי ומגרה אותי. זה שהוא משפיל אותי. שזה יכול לעבור מקיצון אחד לשני, ולהגיע בשניות לשיא ההשפלה. באותה סיטואציה. כי זה לא האקט, זה הוא ומה שהוא עושה לי.
ואז את חוזרת חזרה לאקטים המשפילים הפשוטים (אלו מהשורה הראשונה, שהם פשוט משפילים), ומגלה שהוא יודע להפוך אותם ללא משפילים בכלל.
ואני נתקלת בתמונה הזו, ומחייכת באושר. כמה יופי ואהבה יש בתמונה הזו. והכרות. בכל קו.
הפשטות המטלטלת של להיות חשופים.
ואני חושבת גם איך ברגע זה הופך מהכי נינוח ואוהב למשפיל ואוהב. איך רגע אחרי משהו במנח הגוף ישתנה, בזוית הפה, משהו במבט בעיניה. בשתיקה שתעטוף אותה. אני רואה את התמונה הזו ואני רואה גם את זו שצולמה אולי רק בראשי. קצת אחרת.
ולפעמים אני חושבת, שאולי זה גם להפך, ויש עוד תמונה, בראש.. זו שהיא היפוך המצלמה.
וכל מה שיש זה קרעי זכרונות, כי חשבנו תמיד שיש את כל הזמן שבעולם לזכור. ולהיות. ולצור עוד זכרונות
אני זוכרת אותה, ואני נושאת אותה איתי. היא לא נשכחת. לא.
ושירים יפים יפים, ששרת לה באמבטיה, ששרת לה לשינה.
קשה לי לשמוע אותם. בעצמי, גם כשאני לבד. גם כשאני לא רואה את עוית הכאב שמפלח אותך רגע לפני שהיד נשלחת להעביר תחנה
או להסות את מי שמעז לשיר. אין יותר פזמונים ליקינטון, ולבבי אינו מתרגל לעצמו. ופעימותי אינן מתונות. ותינוק אינו מערסל שיר ערשו גם לא בטרם יסגור את עיניו.
גם בינות כל התינוקות שנולדים כעת סביבנו, אני זוכרת את הקטנה גדולה שלך.
היא לימדה אותי להיות אחות, למרות שהייתי אמורה להיות דודה.
היא נרדמה לי בידיים אחרי רגע וחצי ובחינה מעמיקה.
הילדה הראשונה של החבורה שלנו. זו שעשתה לכולנו בית ספר במה זה אומר בדיוק ילדים
ואיך מסתדרים עם הדבר הקטן עם רמת דציבלים לא מהעולם הזה ועם מתיקות שאי אפשר בכלל להסביר.
איך מנווטים עכשיו את החיים סביב ואיך מצליחים לדבר בין הנקה להנקה.
ואיך נהיית בבת אחת אמא.
ומתי לעזאזל גם מוצאים דקה לנשום סליחה, לישון.
ולראות את המהירות שבה היא התחילה כבר לזחול, אחורה קדימה, לשבת. לצעוד ולפרק את הבית
הדרכים היצירתיות שלה להחזיר את המוצץ לפה, ואת המבטא הצרפתי יוצא ברגעים הכי מצחיקים שיש.
הכל נשמע טעים יותר בצרפתית.
כשהם בבטן, גם כשאנחנו מציצים עליהם, הם סוג של תעלומה.
אנחנו לא יודעים איך הם יהיו, איך הם באמת יראו, את העיניים של מי הם יקבלו, או איזה אף משפחתי יהיה להם.
האם הם יהיו רגועים או אולי טרוריסטים קטנים?
איך הם יראו עוד חודש ובכלל עוד חצי שנה?
מה הם יחשבו? ועל מה הם יחלמו?
ולמה הם יגדלו?
וכל האפשרויות קיימות בנשימה אחת.
הם הכל, הם ממש ממש הכל.
היא הכל.
אפילו עכשיו כשהיא כבר לא
היא הכל.
מדלגת. דילוגים דילוגים, וצחוק, וחיוך עם שיניים ובעיקר בלי.
לפני 15 שנים. יום ראשון, 26 בדצמבר 2010 בשעה 20:13
אני במקלחת, המים רותחים רותחים ואין מוסיקה שכחתי את הרדיו הקטן במטבח. ליד שאריות שיתנקו מחר. אמא שלי תמיד צחקה עלי שכשזה מגיע לסדר ארגון וניקיון אני תמיד מדברת בסביל. כאילו זה יקרה מעצמו. אז הכלים והשאריות והכל יתנקו מחר. בינתיים הרדיו הקטן שותק לידם ואני כאמור במקלחת והמים רותחים. אני ישר מתחילה לזמזם צ'ייקובסקי. אפילו לאוזניים שלי זה נשמע רע, צ'ייקובסקי קונצ'רטו לזמזום ב-לה לה לה. אני קצת צרודה למרות שהאדים רק פותחים את הריאות, אבל אני בהחלט מזייפת, טוב קשה לזמזם מחרוזת צ'ייקובסקי ככה מהראש.
אבל זה יוצא.
הדוד מה לעשות לא קיבל מספיק התראה מראש וכמו סבתא שלי הוא רוטן לי אבל אם היית אומרת לי קודם אז הייתי מכין את עצמי. מה את ככה באה בלי להודיע? ואז היא רצה למטבח. הדוד שלי רץ לנשוף על הגחלת ולחטוב מים חמים. אבל הוא כבר זקן והרגליים כבר לא מה שהיו, אז מהר מאוד המים הרותחים שלי הופכים לחמים וחמימים וכשאני כבר בסוף המחרוזת והתזמורת המדומה שלי מופתעת מהטוש המנצח שמרטיב אותם לנגינה. המים כבר ממש קרים. אבל זה דווקא נעים לי על העור החם, וגם הקול נפתח יותר והזיופים נהיים גרועים יותר; מההתרגשות.
בדרך כלל אני מזמרת איזו הורה או בלדה נוגת לבלב ובעיקר כבד רווי אלכוהות וסמים של בילי הולידיי, אבל זו פעם שניה שאני רואה את הסרט הזה המדהים - הקונצרט. אחד הסרטים הכי טובים שיצא לי לראות בשנים האחרונות. סרט טוב שמצליח להצחיק אותך ולרגש אותך (אם לא יצא לכם לראות אז חובה, מומלץ בחום, הקונצרט לבמאי קוראים ראדו מיכאילאנו שהוא גם התסריטאי, וכן.. זה סרט זר אבל חבל לפספס אותו רק בגלל פוביה מסרטים זרים).
איפה הייתי?
מזמן לא כתבתי על מין, ולמה אני חושבת על מין אחרי המקלחת? זה טיפה מורכב אז ככה.. שמתי לב שהשיער שלי אחרי סקס כמעט תמיד נראה מעולה, ניסיתי לנתח את זה פרקטית למה? מתי? באיזה תנוחות? אולי אקטים ספציפיים? והגעתי להשערה שמדובר כאן בעניין התנועה. כל התנועתיות והתנודתיות בסקס לא נותנים לשיער רגע אחד להתייבש שמוט למטה מכוח הכבידה. אז עכשיו אחרי שאני יוצאת מהמקלחת והשיער רטוב עד חצי רטוב ובא לי להשקיע בעצמי אני מוציאה את הבאט פלאג שלי ומוצצת.
אני אוהבת את הבאט פלאג שלי, אני חושבת שזה אחד מהצעצועי סקס האהובים עלי (עוד לא ניסיתי את ההיטאצ'י, יש מצב טוב שהם הולכים להתחרות ביניהם). האמת? אני יכולה אשכרה לשבת ולכתוב מיני מאמר על כל מה שיש לאהוב בצעצוע הזה. אני אציין רק אחד, אני אוהבת את זה שכשסיימת, ואת כבר חושבת שאת לא יכולה יותר וזהו וכל מה שאת רוצה זה לשלוף אותו החוצה מתוכך וללכת לישון בתוך השלווה הזו של אחרי. עצם ההוצאה שלו ואיך שהחור מתרחב בשביל זה מחדש מרטיבה אותי בשניות ומחזירה אותי למצב של כלבה מיוחמת.
אחד הדברים שהקפדתי לא לשכוח לארוז ולקחת איתי לבידוד שהייתי בו בזמן הטיפול לסרטן, היה את הבאט פלאג. זה לא שהיה לי הרבה חשק מיני, לא היה לי בכלל. אבל הטיפול עלול להרוס את בלוטות הרוק אז במשך הימים הראשונים ההנחיות דורשות ממך לרייר כל הזמן. למצוץ סוכריות חמוצות לאכול לימון העיקר להוציא רוק. לשמור את הבלוטות רוק עובדות. ואני? אני יודעת שאיך שהוא היה דוחף לי את הפלאג לתוך הפה אני ישר הייתי מתחילה לנזול ריר בכמויות שמשאירות אחר כך שלולית סמיכה על הרצפה שאפשר ממש להתפלש בה.
ועכשיו? עכשיו תוך כדי סידור השיער אני גם עושה פיזיותרפיה, מפעילה את שרירי הגרון והצוואר. ומתאמנת באחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות.
הנה שאלה שהתביישתי לשאול את הרופא, האם הניתוחים יפגעו לי ביכולת המציצה.
התשובה דרך אגב היא, כן. אבל לא משהו שעם קצת עבודה אי אפשר לתקן.
- - -
יש רגעים, שבהם התחושה שלי בגוף אחרי מציצה היא של אותה שלווה, של ספייס וריחוף. כשזה טוב ממש טוב והכל 😄 דופק, ובסוף בסוף כשהוא עמוק בגרון שלי ועוברות ממנו אלי הפעימות החולבות האלה, הרעידות הקטנות של שחרור שמסרב להגמר גם כשלא נותר עוד דבר. וכל הגוף מתכווץ ומתרפק. האינטימיות הזו, השלמות הזו. לוקחת אותי כל כך גבוה. אחר כך גם אני לא רוצה יותר כלום, רק לנשום ומגעים קטנים של ידיים ורגליים ומלמולים קטנים לאלוהים.
לפני 15 שנים. יום שני, 13 בדצמבר 2010 בשעה 20:51
הוא צוחק עלי, כי אני ישנה עם פנס ליד המיטה, גדול כזה מיני נבוט. מעניין מה הוא היה אומר לו ידע שעכשיו ליד הפנס מונח גם פטיש.
אני נועלת את הבית בחמישה מנעולים, אבל הולכת להתקלח במים כמעט רותחים עם חלון פתוח לרווחה אל הסופה. הרוח הקרה מסננת דרכה דרך הטיפות ויש ערפל סמיך סמיך סביבי. אני לא רואה כלום.
אני עכשיו בקטע של דיסקים, הוא אומר שאני ברגרסיה. ואני מנערת אבק דיסק דיסק ומקשיבה להם מההתחלה ועד הסוף. כל כך הרבה דיסקים וחופן שלא שמעתי שהתגלגלו. אני מגלה שירים חדשים ומחדש ואני כל הזמן עם הרדיו בין דיסק לדיסק. היום לא הצלחתי לצאת מחדר האמבטיה כי היו שלוש סונטות של בטהובן ברצף במשך שעה בטהובן ודניאל ברנבוים. והיה כל כך כל כך יפה. לא יכולתי לכבות את הרדיו ולצאת מהבית.
בית.
אני מקננת, כשמרגיש לי נכון אני הופכת מקומות לבית בהרף עין. ופתאום הבית לא בית יותר. נדמה שהסדקים מעבישים ומפזרים נבגים במיסוך ואי אפשר לנשום. זה לא אותו הבית שעזבתי. ואולי לא חזרתי.
אלה אותם הכתמים ובזוית הזו המסויימת גם רואים איך החומץ מהפלפלים שהכנתי באיזו שבת נשפך על המרצפות ונותר לחכות ולעכל אותן בזמן שאתה עכלת אותי.
ואלה השריטות במשקופים מהרהיטים הגדולים מידי שניסינו להעביר.
ופה ושם הצבע קצת מתקלף לגלות את סודות הדיירים הקודמים שכיסנו בלבן לבן הזה. אני לא מוכן לגור ביציע אוהדים הודעת, ואני אוהבת את החרכים הקטנים שנבקעים ומראים מה היה כאן קודם. בית על בית על בית.
וכאילו כלום לא השתנה ובכל זאת, אני מהלכת ולא מוצאת את טביעות רגליי לעקוב את אותם מסלולים מוכרים. והשקע שלי בספה ליד השקע שלך לא מתאים, פתאום יש אבנים מתחת ואני לא מצליחה להזכר באיזו תנוחה. אני לא מצליחה להזכר איך לחבק אותך.
אני רגילה שיש בך כזו עוצמה שסוחפת בי כל מחשבה קוהרנטית. אני רגילה שאתה זה שמקבל את ההחלטות הבאמת חשובות. אני רגילה לשקט שבינינו ולשטף האינסופי הזה שנדמה שאין מספיק דקות ביום כדי להכיל את כל מה שיש לנו לומר. והדיסקים רצים ברקע, ואני שבה ומתרוממת ומחליפה ביניהם. אלבומים שלמים כמו שרוצים שנקשיב להם. חתיכה שלמה. מצחיק.
אני כל כך רגילה לאחיזה שלך בי, לנתח מהחיים שלי שקשור בנו שאני שבה ותולה בך עיניים מבקשות שתעגון אותי. ואתה לא. ואני נטרפת בין הגלים טובעת ויורקת מים מלוחים שצורבים את הנשימה הראשונה, שפיר. ואני מדמיינת בית שהיה לי, אני מדמיינת את הקריעה הזו אל החיים את הנשימה הראשונה שיורקת ובבכי מודיעה שהגעתי לעולם.
אני כל כך רגילה להוויה שלך בחיים שלי, שאני שוכחת שלא יכול להיות האנחנו שלנו כשאני לא. ואני לא, אני לא כאן. אני אפילו לא יודעת מי אני היום, הכל זר ומוזר. כשאני זו שעוזבת זה מפחיד אותי יותר, כשאני עוזבת בלי לשים לב זה מבהיל אותי, ואני לא יודעת מתי עזבתי ידיים והלכתי לאיבוד. ואין בית.
אני הולכת כל יום יותר, מחזירה לגוף את הכוח לנוע, גם עם בוואקום. והרגליים מוליכות אותי לשכונות הישנות. אל הבניינים של ילדותי, למגע המחוספס של גג המקלט עליו נהגתי להתגלש ולקרוע את כל המכנסיים. את האבן המצחיקה שציירו עליה ציורים שכבר דהו. אני עולה במדרגות שהמים שחקו כבר ופוררו את הקצוות. ואין כלב שחור שנובח עלי כשאני מתקרבת אל הדלת. והיא כבר לא לבנה ופשוטה היא רב בריח, וכשאני דוחפת את הראש מהחלון הנמוך והצר שבחדר המדרגות אני יכולה לשמוע את המיית הילדים המשחקים למטה. את השכנה צועקת על אחד ואחרת קוראת לבלולו שיבוא לתפוס אותם אם הם לא עולים עכשיו לארוחת ערב. אבל זה אחר הצהריים ואין ילדים כבר בשכונה הזו, הם כולם בני גילי ועזבו מכבר.
כשאני יושבת על גג המקלט בין צמחיה שזרה בתמונות הצרובות בי, נשפך מהחלון בקומה הראשונה ריח של אורז על האש ועוף בתנור, אפשר כמעט לטעום את העמילן באויר מקילוף הרי תפוחי אדמה. ואת קרקוש הסכין הניטחת על הקרש אחרי מאבק בבטטה או דלעת קשת עורף. והעיניים דומעות מהמאמץ להריח כל חלק מהחדות של הדברים שמתנגשים בין הווה למה שהיה פעם.
אני רודפת שיירים נדיפים של בתים שהיו, אני רודפת אחר צלליות של מי שהייתי, מנסה למצמץ ולכווץ חזק חזק את העיניים ולראות הלאה, בסוף אני נשכבת בחצר הגדולה וקוראת בעננים. בעודי סופרת צורות בשמיים אני מגלה שהחצר בעצם די קטנה והעננים אף פעם לא נראים אותו הדבר.
דברים לא נשארים אותו דבר.
ואני תוהה אם עוד תהיה שם כשאמצא אותי מחדש, האם תאהב את מי שאני אתגלה להיות? האם אני לא עושה לך עוול שאני לא עוזבת למרות שאני לא באמת כאן. כשאני לא יודעת מתי אני אהיה כאן. הכאן הערפילי הזה, אבל הכל כך ברור.
אני לא אטבע אני יודעת, אני לוקחת נשימות ובודקת את עומק המים, את התחושה שלהם על הצלקות החדשות. מניעה את הגוף מחדש עוזבת אחיזה, תראה; בלי ידיים. וכן, זה חיוך.
שמלה, אייליינר, ברק בעיניים, חיוך בקצה השפתיים. אני רוצה לכתוב דבש, סוכריה על מקל בלי המקל רק גזר. כי עם גזר את יכולה הכל, ואם זה גם טוב לעיניים אז בכלל.
אז אני לא הולכת לכתוב את כל הסטטיסטיקות, פעם הייתי ועכשיו אני ככה ומחר אני ככה וחזרתי ולא חזרתי והשתנתי ובלה בלה בלה. אמרנו אופטימיות.
יש לי רדיו קטן במקלחת. מה זה אם לא אופטימיות..
-
אני עוצמת עיניים ונוגעת בגוף שלי, אני עוצמת עיניים ואוחזת בליטוף את שד שמאל, רכות בילתי יאומנת. זה שלי, זה כל הזמן שם, אבל זה תמיד מפתיע אותי מחדש כמה זה רך, כמה נעים. זה מזכיר לי רגעים של שלווה עמוקה שבהם הייתי מטפסת על ברכי אמי ומניחה ראש על החזה שלה, רך ומקבל אותי כמו ידיה. זה רק אחר כך לומדים שזו לא כרית לעת מצוא. יש ילדים שיש להם את הסמיכי המרגיעה שלהם, לי היה את החזה של אמא לחכך בו את הראש עד לתנוחה הנכונה ולנשום. עכשיו גם לי יש, and though I can't exactly bend that way התחושה הנימוחה שלו מתירה לי ופורמת בהרפיה את כל המתיחות. מתרפקת.
אבל אני מקדימה את עצמי כי לפני שעצמתי עיניים ונגעתי בעצמי, התקלחתי.
אני לא יודעת את שמות השירים אבל הרדיו צעצוע שקיבלתי במתנה ניגן שלושה שירים. אחד אחרי השני בלי הפרעות ובדיוק במקצבים שיודעים להזיז את האגן, להרים את הידיים ולמתוח חיוך רחב על הפנים. אם לא יצא לכם אי פעם לרקוד תוך כדי התקלחות אתם לא יודעים מה אתם מפספסים. החלקלקות של הגוף והידיים שנעות עם הסבון לכל פינה חומדות לצון וחומדות בכלל. זה לא טכני וזה לא ענייני זה מפרגן ואוהב וסקרן ומלא בחדווה. הן מפרגנות הידיים המרקדות, מחליקות על כרס וירכיים מלאות בפירואטים שובבים. והמים זורמים ומלטפים כמו המון רוחש ומשולהב שזורק אותך בקצב של הבסים העמוקים. שנע כמו אחד ונותן לך ללכת לאיבוד מעצמך. מההתבוננות שבך. זו רק התנועה שחשובה עכשיו התנועה והמגעים. השקות בין גוף לגוף טיפות. וכשהשיר השני נגמר נשאר רק עוד לרכך ולסרק ואני יודעת ש"ישראל מתייבשת" אבל הדג נחש מזיזים אותי מחדש ואני מבטיחה לעצמי ששיר אחרון ודיי. רק עוד כמה דקות של חופש מהכל. כי ברגע הזה יש את הגוף שלי חיוני ושמח בעצמו ויש אותי אוהבת.
כשאני עומדת מטפטפת על רצפת האמבטיה מול המראה, אני מחייכת אל הבבואה ואוחזת חזק בשדיים שלי מעלה ומשחררת ביחד עם פרץ צחוק. אני חושבת על מסיבות מקלחת ענקיות בארץ שיש בה מים. מסיבות טבע ליד אגם אמבטיות אמבטיות עם וילון מוסט או לא ומוסיקה מעבר לרעש הטוש.
לפני 15 שנים. יום ראשון, 8 באוגוסט 2010 בשעה 22:47
זה היה יום קשה. יום שאין בו רגע אחד של מנוחה. בחילה עקשנית ישובה בגוף שלי ולא מניחה, טורדנית היא מנערת את הבפנוכו. ככה שאין אפילו לא רגע. אני לא מצליחה לקום, כל היום יש משקל כבד עלי בתוכי. מעיכות כזו שרק מבקשת עוד ועוד שינה כמו חיה ללא שובע. חוסר שקט כזה שאי אפשר להתקיים בו.
אין לי אויר, הכל סינטטי. החום מאדה את כל החמצן ואני נותרת משתנקת לשאיפה הגונה.
זה יום ללא חסדים. בלי הפוגות.
הכאב מתכרסם בי, העור פצוע ומגורה, העצב חשוף. כל הגוף דואב, מפנים עמוק והחוצה. נושם את הכאב פנימה החוצה לכל תא.
וכשאני מנסה להסביר במילים הן מיאשות אותי. גם עכשיו המילים שלי מיאשות אותי. אבל אני מנסה בכל זאת. הכל במקום והיום הזה נדמה שאין לו סוף. אבל תכף יגיע הלילה ויקח אותי ואולי, אולי מחר ירגיש אחרת. אולי מחר יביא איתו לפחות רגע אחד קטן של חסד.
.
באמבטיה הנרות מרצדים מעבר לאישון סגור. המים מלטפים אותי קרים קפואים חורשים את הקרקפת. זה לא עוזר הפעם אבל זה לפחות מרגיש כאילו אני עושה משהו. הרדיו מנגן לי בין הטיפות. ואי אפשר לטעות בקול.
אני לא מכירה את השיר הזה. ואני לא מופתעת, כל כך הרבה שירים. כל כך הרבה מילים.
ולמרות שלי אין, הוא מצליח גם במנגינה וגם בהלך שבו הוא שר למצוא מילים צורבות שכבר לא נותרו בי.
Not Dark Yet, Bob Dylan
Shadows are falling and I’ve been here all day It’s too hot to sleep, time is running away Feel like my soul has turned into steel I’ve still got the scars that the sun didn’t heal There’s not even room enough to be anywhere It’s not dark yet, but it’s getting there
Well, my sense of humanity has gone down the drain Behind every beautiful thing there’s been some kind of pain She wrote me a letter and she wrote it so kind She put down in writing what was in her mind I just don’t see why I should even care It’s not dark yet, but it’s getting there
Well, I’ve been to London and I’ve been to gay Paree I’ve followed the river and I got to the sea I’ve been down on the bottom of a world full of lies I ain’t looking for nothing in anyone’s eyes Sometimes my burden seems more than I can bear It’s not dark yet, but it’s getting there
I was born here and I’ll die here against my will I know it looks like I’m moving, but I’m standing still Every nerve in my body is so vacant and numb I can’t even remember what it was I came here to get away from Don’t even hear a murmur of a prayer It’s not dark yet, but it’s getting there
