כמיהת הגפרור

אני עכשיו בקטע של דיסקים, הוא אומר שאני ברגרסיה. ואני מנערת אבק דיסק דיסק ומקשיבה להם מההתחלה ועד הסוף. כל כך הרבה דיסקים וחופן שלא שמעתי שהתגלגלו. אני מגלה שירים חדשים ומחדש ואני כל הזמן עם הרדיו בין דיסק לדיסק. היום לא הצלחתי לצאת מחדר האמבטיה כי היו שלוש סונטות של בטהובן ברצף במשך שעה בטהובן ודניאל ברנבוים. והיה כל כך כל כך יפה. לא יכולתי לכבות את הרדיו ולצאת מהבית.

בית.

אני מקננת, כשמרגיש לי נכון אני הופכת מקומות לבית בהרף עין.
ופתאום הבית לא בית יותר. נדמה שהסדקים מעבישים ומפזרים נבגים במיסוך ואי אפשר לנשום. זה לא אותו הבית שעזבתי. ואולי לא חזרתי.

אלה אותם הכתמים ובזוית הזו המסויימת גם רואים איך החומץ מהפלפלים שהכנתי באיזו שבת נשפך על המרצפות ונותר לחכות ולעכל אותן בזמן שאתה עכלת אותי.

ואלה השריטות במשקופים מהרהיטים הגדולים מידי שניסינו להעביר.

ופה ושם הצבע קצת מתקלף לגלות את סודות הדיירים הקודמים שכיסנו בלבן לבן הזה. אני לא מוכן לגור ביציע אוהדים הודעת, ואני אוהבת את החרכים הקטנים שנבקעים ומראים מה היה כאן קודם. בית על בית על בית.

וכאילו כלום לא השתנה ובכל זאת, אני מהלכת ולא מוצאת את טביעות רגליי לעקוב את אותם מסלולים מוכרים. והשקע שלי בספה ליד השקע שלך לא מתאים, פתאום יש אבנים מתחת ואני לא מצליחה להזכר באיזו תנוחה. אני לא מצליחה להזכר איך לחבק אותך.

אני רגילה שיש בך כזו עוצמה שסוחפת בי כל מחשבה קוהרנטית. אני רגילה שאתה זה שמקבל את ההחלטות הבאמת חשובות. אני רגילה לשקט שבינינו ולשטף האינסופי הזה שנדמה שאין מספיק דקות ביום כדי להכיל את כל מה שיש לנו לומר. והדיסקים רצים ברקע, ואני שבה ומתרוממת ומחליפה ביניהם. אלבומים שלמים כמו שרוצים שנקשיב להם. חתיכה שלמה. מצחיק.

אני כל כך רגילה לאחיזה שלך בי, לנתח מהחיים שלי שקשור בנו שאני שבה ותולה בך עיניים מבקשות שתעגון אותי. ואתה לא. ואני נטרפת בין הגלים טובעת ויורקת מים מלוחים שצורבים את הנשימה הראשונה, שפיר. ואני מדמיינת בית שהיה לי, אני מדמיינת את הקריעה הזו אל החיים את הנשימה הראשונה שיורקת ובבכי מודיעה שהגעתי לעולם.

אני כל כך רגילה להוויה שלך בחיים שלי, שאני שוכחת שלא יכול להיות האנחנו שלנו כשאני לא. ואני לא, אני לא כאן. אני אפילו לא יודעת מי אני היום, הכל זר ומוזר.
כשאני זו שעוזבת זה מפחיד אותי יותר, כשאני עוזבת בלי לשים לב זה מבהיל אותי, ואני לא יודעת מתי עזבתי ידיים והלכתי לאיבוד. ואין בית.

אני הולכת כל יום יותר, מחזירה לגוף את הכוח לנוע, גם עם בוואקום. והרגליים מוליכות אותי לשכונות הישנות. אל הבניינים של ילדותי, למגע המחוספס של גג המקלט עליו נהגתי להתגלש ולקרוע את כל המכנסיים. את האבן המצחיקה שציירו עליה ציורים שכבר דהו. אני עולה במדרגות שהמים שחקו כבר ופוררו את הקצוות. ואין כלב שחור שנובח עלי כשאני מתקרבת אל הדלת. והיא כבר לא לבנה ופשוטה היא רב בריח, וכשאני דוחפת את הראש מהחלון הנמוך והצר שבחדר המדרגות אני יכולה לשמוע את המיית הילדים המשחקים למטה. את השכנה צועקת על אחד ואחרת קוראת לבלולו שיבוא לתפוס אותם אם הם לא עולים עכשיו לארוחת ערב. אבל זה אחר הצהריים ואין ילדים כבר בשכונה הזו, הם כולם בני גילי ועזבו מכבר.

כשאני יושבת על גג המקלט בין צמחיה שזרה בתמונות הצרובות בי, נשפך מהחלון בקומה הראשונה ריח של אורז על האש ועוף בתנור, אפשר כמעט לטעום את העמילן באויר מקילוף הרי תפוחי אדמה. ואת קרקוש הסכין הניטחת על הקרש אחרי מאבק בבטטה או דלעת קשת עורף. והעיניים דומעות מהמאמץ להריח כל חלק מהחדות של הדברים שמתנגשים בין הווה למה שהיה פעם.

אני רודפת שיירים נדיפים של בתים שהיו, אני רודפת אחר צלליות של מי שהייתי, מנסה למצמץ ולכווץ חזק חזק את העיניים ולראות הלאה, בסוף אני נשכבת בחצר הגדולה וקוראת בעננים. בעודי סופרת צורות בשמיים אני מגלה שהחצר בעצם די קטנה והעננים אף פעם לא נראים אותו הדבר.

דברים לא נשארים אותו דבר.

ואני תוהה אם עוד תהיה שם כשאמצא אותי מחדש, האם תאהב את מי שאני אתגלה להיות?
האם אני לא עושה לך עוול שאני לא עוזבת למרות שאני לא באמת כאן. כשאני לא יודעת מתי אני אהיה כאן. הכאן הערפילי הזה, אבל הכל כך ברור.


אני לא אטבע אני יודעת, אני לוקחת נשימות ובודקת את עומק המים, את התחושה שלהם על הצלקות החדשות. מניעה את הגוף מחדש עוזבת אחיזה, תראה; בלי ידיים. וכן, זה חיוך.